Jikook- Deeper than a Knife /עמוק יותר מסכין.

חלק 3

ג'אנגקוק חזר לשבת במקומו, בינתיים תלמידי כיתה יב' התחילו לעלות אחד אחד בתורו.
הגיע תורו של ג'ימין לעלות, הוא לא ציפה לזה שזה שהציל אותו אתמול יהיה נוכח בקהל.
ג'ימין עלה לבמה, הוא לקח נשימה והתחיל לדבר ברמקול ולהסביר על הנושא שבו המחקר שלו עוסק.
אך מבטו נפגש בזה של ג'אנגקוק שישב בקהל והתבונן בו ללא הרף.
ג'אנגקוק חייך, הוא סימן לג'ימין בהצלחה עם היד, ג'ימין הרגיש בתחושת ביטחון שמציפה אותו והמשיך.
ג'אנגקוק התבונן בג'ימין שעמד על הבמה והרצה בפני כולם, לאחר שג'ימין גמר ועמד לרדת מן הבמה ג'אנגקוק סימן לו עם היד 'היית טוב!.'
ג'ימין ירד מהבמה כשחיוך על פניו, הוא ניגש והתיישב במקום שלו, משום מה הוא הרגיש הקלה.
לאחר ששני הכיתות גמרו עם עבודותיהם הם שוחררו להפסקה.

ג'ימין יצא לחצר, אחד מחבריו הקרובים של ג'ימין בא והתיישב לידו.
"מה אתה עושה כאן ג'י הון?"
"רציתי לשבת לידך קצת."
ג'ימין הנהן והמשיך לנגוס בלחמנייה.
"אמא שלך אתמול התקשרה אליי."
ג'ימין הרים את עיניו והביט בג'י הון.
"באמת? מה היא רצתה?"
"האמת לא משהו מיוחד, היא רק רצתה להזכיר לי שמחר יום השנה של אביך."
ג'ימין הנהן.
"כן אני יודע. "

כשג'ימין היה בן 14 אביו היה עובד במקום שהוא לא ממש חוקי, הוא התעסק עם אנשים מהעולם התחתון,
כך אז אימו סיפרה לו.
אביו של ג'ימין לא רצה להפסיד להם, לאותם אנשים.
אותם אנשים החליטו שהוא מהווה להם סכנה והחליטו להתפטר ממנו.
אביו נידרס בתאונת פגע וברח ומת.
ימיו של ג'ימין היו כבר חסרי כל משמעות, אביו היה הבנאדם שהכי קרוב אליו, ופשוט ביום אחד הוא כבר לא נמצא.
עברו מאז 4 שנים.
ג'י הון הכיר את הסיפור הזה טוב מאד,
הוא היה קרוב אל ג'ימין מהיסודי, הם עברו הרבה ביחד ותמיד היו משתפים אחד את השני.
גם אימו של ג'י הון הייתה קרובה אל אימו של ג'ימין.
הן היו חברות מאד קרובות.

באותו זמן ג'אנגקוק עמד מרחוק והתבונן בג'ימין שדיבר עם ג'י הון.
"תשמור על עצמך" ג'אנגקוק אמר והסתובב.
ג'ימין הפנה את ראושו אחורה והביט בג'אנגקוק שהתרחק.
לאחר שההפסקה הסתיימה שני הכיתות התאספו שוב באולם הכינוסים והמתינו שהמרצה ידרג את עבודותיהם.
ג'י הון רצה לדעת מי יזכה מקום ראשון ומי מקום שני.
ג'אנגקוק זכה במקום ראשון וג'ימין זכה מקום שני.
העבודות של שניהם היו ממש טובות,
והעבודות שלהם ריתקו את שאר התלמידים.
המרצה וההנהלה לא טעו בכך כשבחרו בג'אנגקוק למקום הראשון וג'ימין לשני.
ג'אנגקוק התרומם ממקומו וניגש לבמה.
מחיאות כפיים חזקות נישמעו.
חבריו של ג'אנגקוק עודדו אותו וידעו שהוא יצליח.
ג'אנגקוק תמיד היה מקבל 100 בכל מה שעסק במחקר.
הוא הראשון שתמיד הסיק מחשבות ותמיד היו נכונות.
עיניו של ג'ימין התרחבו, הוא לא ציפה והאמין שג'אנגקוק יזכה מקום ראשון..
והוא ממש לא ציפה לזה שהוא יהיה מקום שני.
כל חבריו של ג'ימין הריעו לו.
ג'ימין התרומם וצעד לעבר הבמה.
ג'אנגקוק שכבר היה על הבמה הביט בג'ימין שצעד לעבר הבמה.
ג'ימין לחץ את ידו של ג'אנגקוק.
"ברכותי ג'ון ג'אנגקוק. "
"תודה ג'ימין"
ג'ימין חייך.
משהו בעיניו של גימין הקסים את גאנגקוק.
"זה בסדר, אני זה שצריך לומר לך תודה" ג'ימין אמר.
"הכל בסדר ג'ימין, ברכותי על מקומך השני."
המרצה המשיך לדבר ולשבח את עבודותיהם, ג'ימין קיבל גביע בצבע כסף וג'אנגקוק בצבע זהב.
המורים וההנהלה עלו לבמה ולחצו את ידיהם של ג'אנגקוק וג'ימין.
ג'אנגקוק הניח את ידו על כתפו של ג'ימין והצטלמו.
הצלם צילם כמה תמונות וחייך.

ג'ימין חזר הביתה על אופניו, הוא הגיע הביתה וקשר את אופניו, אימו ישבה בסלון והתבוננה בטלוויזיה בחוסר מעש.
"נו ג'ימין. איך היה לך?"
"היה לי בסדר גמור."
ג'ימין חייך והוציא את הגביע. " זכיתי מקום שני."
אימו חייכה בגאווה.
"ידעתי שתצליח ג'ימין."

בנתיים ג'אנגקוק הגיע הביתה, הוא נכנס לחדר והוציא מן התיק את הגביע והניח על השידה, אך הוא הוציא אנחה מפיו כשהביט בלוח השנה, מחר זה יום השנה של הוריו, תמיד ביום השנה של הוריו הוא עולה לקבר הוריו.
את תאה לין זה בכלל לא עיניין.
"מי שמת מת. ואין לעסוק בעבר." כך הוא תמיד אומר.
תמיד ג'אנגקוק ראה את תאה לין בתור אדם חסר רגשות שאכפת לו רק מעצמו, וג'אנגקוק לא ידע עד כמה תאה לין אנוכי.