במקום אחר:
תאה לין התיישב על הכיסא והביט במחשב שמולו, דפיקות נשמעו על הדלת והוא סגר את המחשב.
מישהו נכנס לחדר, "המשטרה הפסיקה כרגע להתעסק עם התיק אך היא לא סגרה אותו עדיין ומשאירה אותו פתוח לכל מקרה של התקדמות בתיק או כל מה שקשור אלייך. התיק הועבר לקים סוק ג'ין אבל כרגע הוא לא נמצא בקוריאה."
"איפה הוא נמצא?"
"הוא בסין בילד עם המפקח עובד על אחד התיקים שם וצריכים לחזור בעוד שבוע."
תאה לין שיחק תוך כדי בעט ובהה בקיר שמולו.
"זאת אומרת שעכשיו יש לנו מרחב כיוון שהוא בסין." תאה לין ספק דיבר לעצמו ספק לאותו אדם שעמד מולו.
"נכון אדוני."
"השתקת את כל הגורמים?." תאה לין שאל והמשיך לבהות בקיר שמולו.
"כן, אבל יש לנו בעיה אחת."
"ומהי?"
"ג'אנגקוק. הוא יודע יותר מדי ואי אפשר לדעת מה הצעדים הבאים שלו."
תאה לין שתק למספר דק' והמשיך.
"תטפל בו."
"למרות שזה ג'אנגקוק? "
"נכון."
הדלת נתרקה ותאה לין המשיך לבהות בקיר.
"אני מצטער ג'אנגקוק, אבל אתה יודע יותר מדי."
בנתיים בסין ג'ין אירגן את המזוודות, הוא חוזר לקוריאה מוקדם יותר ממה שתכנן כי הוא חייב לחזור.
הוא השאיר ככה את ג'אנגקוק לבד ליותר מדי זמן והוא לא יודע מה עובר על הבנאדם הזה כבר.
נאמג'ון החליט להשאר ולסדר את העניינים האחרונים ולחזור בעוד שבוע בדיוק כמו שתיכנן.
הטיסה של ג'ין יוצאת בעוד מס' שעות והוא בנתיים עוזר לג'ין כדי שלא יכנס ללחץ.
ג'אנגקוק שוכב על המיטה וכולו שבור, ליבו מלא בשברים.
הוא הרגיש את ג'ימין.
הוא הרגיש אותו, הוא בטוח בכך.
הוא שמע אותו, הוא לא דמיין אותו.
ג'ימין אפילו נגע בו, הוא הרגיש אותו.
אבל בסופו של דבר הוא שוב חמק מבין ידיו.
שוב. ושוב. הוא רק נפגע.
הוא מת לו בידיים וברח לו מבין האצבעות, משאיר אותו כך שוב לבד בלי להבין אותו לפני שעזב.
הוא התרומם מהמיטה מחליט לעשות משהו עם החיים המקוללים שלו.
הוא יצא מהבית אפילו לא סוגר אותה, לא חושב על כלום, רק הולך, לא מעניין אותו לאיפה בכלל רק הולך ישר.
הרוח שהכתה בפניו גרמה לשיערו להראות מבולגן יותר.
הוא היה עם הנעלי בית ועם החולצה שהיה איתה עוד מהבוקר, חולצה ענקית וזרוקה.. נראית כמו שק.
ליבו קורס אך הוא ממשיך ללכת.
רגליו הוליכו אותו ישר.
רק ישר.
לא מביט בשום דבר, בוהה באוויר ומחשבוותיו נודדות לאותה סיטואציה שתמיד בראשו, לאותה סצנה שאף פעם לא תצא מראושו.
הוא חווה טראומה.
הוא הביט במכוניות שנסעו ובא לחצות, אך מכונית נסעה כמו מטורפת ולא היו לה שום כוונות לעצור, היא נסעה לעבר המטרה שלה.
ג'אנגקוק.
-בום -
המכונית פגעה ביעד שלה.
ג'אנגקוק עף וגופו צנח בחבטה עזה על הכביש ומגופו זורם דם.
כעבור כמה דק' נשמעו יללות האמבולנס, הפרמדיקים פינו את ג'אנגקוק לבית החולים ביללות עזות, מצבו היה קשה גם בלי להסתכל הרבה.
————
באותו הזמן ג'ין נחת בשדה התעופה בקוריאה, הוא עצר מונית וישר אמר לנהג את הכתובת.
ג'אנגקוק לא עונה לו כבר יומיים, גם אם ג'אנגקוק לא היה עונה לו באותו רגע הוא היה חוזר לו אחרי כמה זמן.
אבל הוא כבר מאתמול לא מצליח לתפוס אותו.
מה קרה אתמול שהוא פתאום לא עונה.
עברה מחשבה בראושו, משהוא קרה לו אתמול, משהו נפשי זה בטוח.
עיניו התמלאו קצת בדמעות אך הוא עצר בעדן מלהמשיך, הוא מוצף בדאגה לג'אנגקוק.
הוא הביט במכוניות שנסעו ועברו להן, ממשיכות להן בדרכן.
הוא הביט כבר ברחובות הבתים שנראו מבעד לחלון.
אבל הכביש היה חסום.
הנהג פתח את החלון ושאל את אחד האנשים מה קורה.. "סליחה? הלו? מה קורה פה? ולמה הכביש הזה חסום?"
אחד האנשים ניגש אליו.
"צעיר אחד נפצע."
"הצעירים האלה, בטח היה עסוק בטלפון..."
ג'ין התבונן דרך החלון מתבונן על הכביש ובדם שהיה על הכביש, אך משהו אחר תפס את עיניו.
הנעלי בית שלו היו שם, הם היו זרוקות על הכביש.
ג'אנגקוק לקח לו את זה, הוא הבין.
YOU ARE READING
Jikook- Deeper than a Knife /עמוק יותר מסכין.
Roman d'amourג'ימין הביט בג'אנגקוק שישב על הריצפה ובכה. הוא רצה לגעת בו, רצה לנגב את דמעותיו של ג'אנגקוק, רצה להרגיש אותו, להראות לו שהוא פה לידו. אבל זה לא יעזור, כי ג'אנגקוק לא יכול לראות אותו. הוא מפחד להכאיב ולגרום לכאב. מפחד לגרום לכאב להיות עמוק יותר מסכין...
