בעיניים ירוקות

חלק 37

~הארי~
אני לא מאמין שהיא באמת מסוגלת לעשות את כל זה.
איך..?
הייתי כל כך מופתע שהיא ידעה את כל הדברים האלה על סיימון.
אבל אולי סוף סוף הוא ייכנס לכלא ויעזוב אותנו.
אבל.. זה סיימון.
הוא זה שיצר אותנו, בזכותו אנחנו מי שאנחנו.
אני וליאן נתקלנו אחד בשנייה במדרגות.
"הארי?" היא אמרה בפנים חיוורות.
כל הצבע ירד לה מהפנים בבת אחת, והיא נפלה בזרועותיי.
"בנים!" צעקתי, "צריך לנסוע לבית החולים!"
אחרי כמה דקות הגענו לבית החולים.
חיכינו וחיכינו.
אבל לא חיכינו יותר מידי זמן כמו בפעם הקודמת.
אחרי שהיא התעוררה, רק אני נכנסתי לחדר.
ראיתי אותה שוכבת ובוכה.
"הארי.. סליחה." היא אמרה בקול חלש.
"על מה את מצטערת?"
"לא סיפרתי לך כשחיפשתי מידע על סיימון.
ולא סיפרתי לך אף פעם על המוות של ההורים שלי."
"ששש.." ניסיתי להרגיע אותה, "את לא חייבת לספר."
"אני כן. כי יש לי חלק די גדול במוות שלהם."
נישקתי לה את הראש.
"אני אוהב אותך." אמרתי והסתכלתי בעינייה הירוקות, "אני אוהבת אותך הארי סטיילס."
היא אמרה וחייכה.

בבוקר שלמחרת ליאן השתחררה מהבית חולים.
חזרנו לבית שלנו, שלי ושל ליאן.
ליאן ביקשה לדבר איתי.
התיישבנו על הספה.
"אני חושבת שאני חייבת לך הסבר.."
"אז תסבירי."