בעיניים ירוקות

חלק 14

הדלת נפתחה, והיא נכנסה.
לא קלטתי מהחלון עד כמה היא יפה.
היא שמה סומק וקצת אודם.. זה לא אופייני לה, אבל זה יפה לה.
"שלום לך יפה אחת." היא חייכה.. חיוך ששווה הכל, "התגעגעתי אלייך כל כך.." היא אמרה וחיבקה אותי קרוב אליה. היא כנראה ממש התגעגעה.
נכנסנו למיטה וראינו סרט, סרט אימה.
כל פעם שהיה קטע מפחיד היא חיבקה אותי ושמה את ראשה בחזה שלי..
אני יודע שהיא לא באמת מפחדת, אבל זה נחמד.
אני בחיים לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהב את אן. למרות שזאת ההתחלה.. אני כן מרגיש אליה משהו.
זה מרגיש מוזר.. אבל טוב!
וגם מפחיד קצת.. מפחיד שהתחושה הזאת תיגמר.
לאט לאט העיניים שלי התחילו להיעצם, וכנראה שגם שלה.. כי שנינו נרדמנו פשוט.
קמנו בבהלה כשהבנים נכנסו בסערה לחדרי, "איך לא סיפרת לנו?!" ליאם אמר ונופף במספר דפים שהיו בידו.
אני ואן קמנו בבהלה, "מה? על מה אתה מדבר?"
"איך אתה יכול להכניס אלינו הביתה גנבת שניסתה לגנוב מאיתנו?" הוא הצביע על אן,
"ליאם, עצור! היא פאקינג כאן מולך וזה לא מכבד. חכה שהיא תלך ונדבר ברוגע."
הם יצאו מהחדר והשאירו אותנו שוב לבד.
"אני מצטער על זה.." אמרתי והעברתי את ידי בשיער, "אין לך על מה.. הוא צודק. אני באמת גנבת."
"לא.. זה לא ככה." ניסיתי להרגיע אותה, "זה כן, הארי. אני גנבת."
ירדו לה דמעות, אז ניגבתי אותן באמצעות האגודל שלי תוך כדי שאני אוחז את פניה.
"אן..? זה לא ככה. מה שאני מרגיש אלייך זאת הרגשה מטורפת," היא הרימה את ראשה ומבטנו נפגשו, "אין לך מושג מה אני מרגיש אלייך."
"אתה.. באמת מרגיש אליי משהו?"
"כן. ברור."
קירבתי את ראשי אלייה, והתנשקנו.
היא קברה את אצבעותיה בתלתלים שלי.
ואני קברתי את שלי בשיער שלה.
הנשיקה הזאת הייתה כל כך עדינה.
היא עצרה את הנשיקה, "אני אלך עכשיו.. טוב?"
היא אמרה תוך כדי שהמצח שלה דבוק לשלי.
לא רציתי שתלך.. אבל הסכמתי להחזיר אותה.
החזרתי אותה למוסד, וחזרתי לאחוזה.