בעיניים ירוקות

חלק 11

קמתי בבהלה והשעה הייתה 04:47.
הגיעו צרחות מכיוון החדר של אן.
החדרים שלנו סמוכים זה לזו.
רצתי לשם במהירות, ניסיתי להעיר אותה ואחרי כמה שניות היא התעוררה.
"אן..? א-את בסדר?" שאלתי בדאגה.
למזלי אף אחד לא התעורר.
היא רעדה והזיעה והתנשמה בכבדות, "כ-כ-כן, אני ב-בסדר," היא גמגמה.
"מה קרה? על מה חלמת?" התיישבתי לידה והחזקתי לה את הידיים. היא קפואה.
קמתי כדי להביא לה שמיכה מהארון, "חכה! אל תלך." היא קראה לי, "אני רק הולך להביא עוד שמיכה, אוקיי? את קפואה."
"ט-טוב. אבל תבוא מהר."
הלכתי מהר להביא שמיכה, וכיסיתי אותה.
התיישבתי לידה והחזקתי לה את הידיים שוב, "על מה חלמת?" שאלתי והסתכלתי לה בעיניים.
היא לא ענתה.. אני די בטוח שהיא לא רצתה לשתף.
את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל, נכון?"
"כן.. אני יודעת." היא אמרה והסתכלה לי בתוך העיניים, "חלמתי עליהם. על הפעם הראשונה שבה הם.. נגעו בי ו.. כל הרגע הזה חזר אליי פשוט." הלב שלי נעצר, "אני סובלת מסיוטים מלא זמן.. מאותו יום שזה קרה, ליתר דיוק.
אבל הייתה תקופה שלא היו לי סיוטים." היא גיחכה, "כשחייתי ברחוב, בפעם השנייה, שברחתי, לא היו לי סיוטים, אתה מבין?
אני הרגשתי הרבה יותר בטוחה על ספסל באיזשהו גינה, מאשר במקום סגור עם קורת גג ומיטה."
חיבקתי אותה וקירבתי אותה קרוב אליי.
"אני כאן כדי לדאוג לך מעתה ואילך.. את מבינה את זה?" היא הנהנה במהירות.
הרגשתי שהיא צריכה את ההגנה הזאת, למרות שהיא אמרה לי שהיא יודעת להגן על עצמה..
העיניים הירוקות שלה חדרו לעיניים הירוקות שלי.
הרגשתי ששנינו הלכנו לאיבוד באיזשהו יער עם כל הירוק.
"הארי?" היא אמרה תוך כדי שהיא עדיין מסתכלת לי בתוך העיניים, "כן?" עניתי לה.
לא הצלחתי להפסיק להסתכל על העיניים שלה.
"אתה.." היא נעצרה, "אתה יודע עליי כמעט הכל.. ואני לא יודעת עלייך כמעט כלום.
זאת אומרת, נכון שאתה הארי פאקינג סטיילס, אבל.. אני עדיין לא יודעת עלייך כלום."
"מה את רוצה לדעת?" שאלתי בכניעה, "אממ.. לא יודעת. תספר לי משהו שאף אחד לא יודע עלייך." היא אמרה וחייכתי, "אוקיי." המשכתי לחייך, "אני אוהבת את הגומות שלך." "היא אמרה ודקרה אחת מהן בעזרת אצבעה.
ואז היא פשוט ליטפה את פניי..
זה הרגיש.. נחמד.
"אוקיי.. אממ.." קטעתי את מחשבותיי, "אז אני הארי סטיילס, אני בן 20, אני נמצא בלהקת וואן דיירקשן, אני אוהבת לשיר, לנגן.."
"אבל אלה דברים שכולם יודעים.." היא אמרה וחייכה אליי, "אוקיי, אממ.. אני מפחד מזיקוקים ברמה מוגזמת, אוקיי? וכל פעם לפני הופעה שבודקים את הזיקוקים, אני יוצא מהאולם ומתרחק קצת עם האוטו." היא צחקה צחוק מתגלגל.. יש לה צחוק כל כך יפה, "ומה אתה עושה בזמן הופעה?"
"בזמן הופעה אני שם אטמי אוזניים."
"וזה עוזר?" היא שאלה והמשיכה לצחוק, "אפילו לא קצת. אני פשוט סותם את האוזניים בעזרת הידיים."
היא המשיכה לצחוק, "יש לך צחוק יפה." אמרתי לה וחייכתי, "אתה יפה." כשהיא קלטה מה היא אמרה, החיוך שלה ירד בבת אחת, "רגע מה?"
שאלתי אותה עם חיוך, "מה?" היא ניסתה להתחמק מהתשובה!
"מה אמרת?" שאלתי אותה שוב, "לא אמרתי כלום." היא אמרה והסמיקה, "אוקיי.. אז אני אתעלם כאילו לא שמעתי."
"טוב.. תתעלם."
המשכנו להסתכל זה לזו בעיניים למשך כמה דקות..
ואז זה קרה,
הנשיקה!