בעיניים ירוקות

חלק 35

שאר המשפחות הגיעו.
אמא של זאין, של ליאם ושל לואי הגיעו..
גם ההורים של נייל הגיעו.
האחיות של לואי, האקסית שלו שמסתבר שהם עדיין חברים טובים וגם חברת הילדות של זאין הגיעו.
לאמא של לואי קוראים ג'והאנה.
לאחות הגדולה (אחרי לואי) קוראים עדי,
היא בת 17 והיא מאומצת.
אימצו אותה מישראל.
כששאלתי אותה מה המשמעות של שמה, היא אמרה לי שבעברית "עדי" פירושו תכשיט.
אחר כך יש את שרלוט, לוטי בקיצור.
היא בת 15.
ואז יש את פליסי, שזה גם קיצור של פליסיטה, והיא בת 13.
ואחרונות חביבות יש את התאומות, פיבי ודייזי, שהן בנות 9.
לאקסית שלו קוראים אוליביה.
הם מכירים מגיל 14 והם נהיו זוג כשהיו בני 16.
הם היו ביחד 3 שנים ונפרדו כשהגיעו לגיל 19.
אבל הם עדיין בקשר. גם היא בת 22, כמו לואי.
למעשה, הם חברים טובים מאוד.
גם אמא של זאין הגיעה, יחד עם חברת הילדות של זאין.
הם סיפרו שהם מכירים מגיל 0! קוראים לה איה.
אמא של איה ילדה אותה באותו בית החולים שאמא של זאין ילדה אותו.
הם נולדו בהפרש של יום.
זאין גדול ממנה ביום.
והם פשוט גדלו יחד.
האחיות של זאין לא יכלו להגיע. זה ציער אותו קצת.
גם אמא של ליאם הגיעה. לבד.
אין לו אחים, וההורים שלו גרושים.
הוא אף פעם לא הרגיש בחיסרון של אח או אחות.
הוא אמר שהבנים מספיקים לו. שהם כבר לא כמו, הם אחים שלו.
ההורים של נייל הגיעו יחד עם אח שלו, גרג, ודיאנה, הבת שלו.
דיאנה בת 11.
לאמא של נייל קוראים מאורה, ולאביו, קוראים בובי.
גם ההורים של נייל גרושים, אבל הם עדיין בקשר.
אחרי ארוחת הערב, התיישבנו כולם בסלון.
כולם היו כל כך נחמדים.
והאחיות של לואי כאלה חמודות! אני ועדי התחברנו בשנייה.
כולם שאלו אותי ואת הארי איך הכרנו.
לא יכולתי לספר להם את כל הסיפור, אז הארי אמר שאני האקרית ועזרתי לו באיזשהו משהו.
תוך כמה רגעים כולם שאלו אותי כל כך הרבה שאלות האקינג.
כשהערב נגמר, אוליביה ואיה שאלו את הבנים אם זה בסדר שהן ישנו פה כי למחרת בבוקר הן צריכות לנסוע לעיר הסמוכה.
מסתבר שיש להן קורס צילום יחד.
ועדי ישנה באחוזה כי היא ולואי לא התראו הרבה זמן, אז מחר בבוקר הם ייצאו לאנשהו.
והם הסכימו.
לא יכולתי לחכות לרגע הזה שאהיה עם הארי במיטה ואתכרבל איתו.
נפרדנו מההורים שהגיעו.
ועליתי לחדר כדי להחליף את השמלה.
ידעתי שלא נלך לישון בזמן הקרוב אז פשוט החלפתי לג'ינס ופוטר.
שסיימתי להתלבש, הדלת נפתחה.
זה היה סיימון.
"נוהגים לדפוק בדלת לפני שנכנסים לחדר שלא שלך." אמרתי בארסיות.
"צר לי לבאס אותך, אבל זה כן החדר שלי.
למעשה, כל האחוזה הזאת שלי."
"זה לא סותר את זה שאתה יכול להיכנס לאיזה חדר שבא לך."
הוא חייך חיוך סתמי, "למה את עם הארי?"
הוא שאל אחרי כמה דקות של שתיקה, "מה זאת אומרת?"
"למה. את. עם. הארי?" הוא אמר והפעם הדגיש כל מילה, "כי אני אוהבת אותו."
"לא. זאת לא התשובה."
"הכל בסדר פה?" הארי שאל ונכנס לחדר.
"כן," סיימון ענה, "ליאן בדיוק אמרה לי שהיא לא יכולה להישאר פה."
"אממ.. לא. אני לא אמרתי את זה.
אני הבטחתי להארי שאני אשאר פה."
"את בטוחה שלא אמרת לי לפני רגע שאת לא יכולה להישאר פה?"
"לא, סיימון! אני לא אמרתי את זה!" ניסיתי להבהיר לו בכך שצעקתי.
ותוך רגע כל הבנים עלו לחדר.
איה ואוליביה לא היו באחוזה בזמן הזה.
"אני חושב שאת יכולה להפסיק עם ההצגה הזאת, ליאן.
אני יודע עלייך הכל.
הארי יודע עלייך הכל?"
צחקתי, "ברור שהוא יודע עליי הכל."
הארי העביר ביני לבין סיימון את המבט שלו.
"השאלה היא.. מה הוא יודע עלייך." הוא מעצבן אותי הסיימון הזה.
"הכל, סיימון. הארי יודע עליי הכל!"
"הוא יודע שהיית במוסד לעבריינים צעירים? הוא יודע למה הגעת לבית יתומים? הוא יודע שאת עזרת ואולי עדיין עוזרת לאף-בי-איי בתור האקרית? הוא יודע שיש לך חלק בלתי נפרד מהמוות של ההורים שלך?!"
הוא צעק והרגשתי את הלב שלי קורס.
הרגשתי שהחדר מסתובב.
לא! אני לא אאבד את ההכרה.
"אולי זה יפתיע אותך.. אבל הארי ידע את כל זה.
חוץ מאת החלק של האף-בי-איי. אין לי מושג מאיפה הבאת את זה.
זה שאני האקרית הכי טובה שקיימת, לא אומר שאני עובדת איתם,"
הארי ידע שאני אספר לו על המוות יותר מאוחר,
"חוץ מזה, סיימון.
הבנים יודעים עלייך מה שאני יודעת?"
הוא גיחך, "מה את כבר יודעת?" הוא שאל בטון ממש מזלזל, "אוהו! אין לך מושג אפילו מה אני יודעת עלייך.
האמת, שיכול להיות שאני יודעת עלייך דברים שאתה בעצמך לא יודע."
"בואי. תספרי לנו. את לא מפחידה אותי."
"אוקיי. אין בעיה. אתה רוצה שאני אפתח את זה עכשיו? אני אפתח את זה עכשיו,"
הסתכלתי בעיניים שלו למשך כמה דקות.
בעיניים הכהות והריקות שלו.
"אז ככה..." כחכחתי בגרון והתחלתי, "נתחיל במשהו שקשור לבנים, אוקיי?"
שאלתי והוא הנהנן באיטיות.
"זה באמת הכרחי עכשיו ליאן?" הארי שאל,
"הוא ביקש את זה בייב,"
הדבקתי לו נשיקה על הלחי והמשכתי..