מזג האוויר היה קריר ומעונן. למזלם של הלומדים בחדר האומנות, כל החלונות היו סגורים ולכן טיפות הגשם שהחלו לרדת לא הפריעו למהלך שיעור תקין. המורה, שוינסנט לא סבל, הסתובבה בין שלל הסטודנטים, החמיאה ונתנה הערות. האומגה גלגל עיניים למשמע כל מילה שלה. אולי היה לה מה ללמד וידע מסוים לתת, אבל מעבר לכך היא לא הייתה יעילה.
"מי היא בכלל שתגיד לו מה לצייר?" הוא מלמל תחת אפו לאחר ששמע עוד הערה שלה.
"מורה, מרצה, אשת חינוך." ענה ג'אנגוו אשר ישב לידו ושמע כל קיטור.
"היא קודם כל אישה מעצבנת." תיקן וינסנט בעודו שופך עוד צבע על הקנבס.
"בזה אני מסכים איתך..." נאנח ג'אנגוו.
"על מה אתם מפטפטים שם?" המורה לא יכלה שלא לדחוף את אפה לכל חור ולהתערב. וינסנט נאנח כשראה אותה מתקרבת אליהם. תוך שניות היא כבר נעמדה ביניהם, מביטה על הקנבס של ג'אנגוו שהיה מלא בצבעים בהירים. הוא צייר נוף של שקיעה. עוד נוף טיפוסי ומשעמם, כך לפחות וינסנט חשב. הוא אולי אהב להעביר את הזמן עם ג'אנגוו בשיעור האומנות ולא שפט את יצירותיו אפילו לא לרגע, אבל כמה כבר אפשר לצייר את אותם הנופים? לדעתו חברו האומגה פשוט פחד לחשוף את יכולותיו שהיו הרבה מעבר לציור נוף של שקיעה.
היא הנהנה בתחושת סיפוק והעבירה את מבטה לקנבס של וינסנט שגרם לה להרים מבט ולהיאנח בתחושת אכזבה מסוימת. היא מעולם לא הבינה את מה שוינסנט צייר. אומגה כה חכם, עשיר, בעל ידע בתחומים רבים וכישרוני מאוד מפקיר את האומנות שלו עבור... זה.
"זה" שנראה עבורה כמו ציור של ילד בן 4 שהיה מתוסכל בגלל שטות היה האומנות של וינסנט. "אמרתי לך כבר שלעבוד עם צבעי מים על קנבס זאת טעות." היא נשמעה כועסת אף על פי הקול הרך. "העבודה יכלה לצאת הרבה יותר טובה אם היית משתמש בצבעי שמן."
"גם אם הייתי משתמש בצבעי שמן לא היית מרוצה, " נאנח וינסנט בחוצפה ועצם את עיניו למספר שניות ארוכות. הוא דחף את כעסו עמוק פנימה ושידר רוגע, אדישות. "מה זה משנה באיזה צבעים אני מצייר?"
"למדנו על זה. תראה את העבודה שלך, כולה נוטפת וזולגת, הצבעים מתערבבים זה עם זה בצורה מזוויעה ואפילו לא ברור מה פשר הציור הזה. פשוט בלאגן אחד גדול." היא הסבירה בקול קשוח יותר, כלל לא מרוצה מעבודתו של הסטודנט.
"כשיקנו ממני את הבלגן הזה בכמה עשרות מיליונים - נדבר, אוקיי?" וינסנט ענה. דעתה לא היית מעניינת. ליותר מידי אנשים היה מה להגיד על הציורים שלו, עליו. היו כאלה שקראו לו גאון צעיר והיו אלה שירקו לכיוונו. הוא הרבה פעמים רצה לשנות סגנון או אפילו לוותר, אבל ליבו רצה לצייר ורצה לעשות את זה בצורה הכי מרושלת שאפשר. רק באומנות הוא יכל להרשות לעצמו לא להיות מושלם.
YOU ARE READING
Spelers // KookV
Fanfiction"בא לך להמשיך לשחק איתי משחקים או שתתן לי סוף סוף לטעום מפרי גן העדן האסור?" שאל ג'ונגקוק בעוד שהעצבים רתחו בדמו, אבל וינסנט רק נהנה מכך. "אני דווקא אוהב לשחק איתך." הוא ליקק את שפתו התחתונה בתגובה וחייך חיוך שהצליח לעצבן את ג'ונגקוק עוד יותר.
