גופו שבור ונשמתו מרוסקת. הימים האחרונים היו כסיוט מתמשך. לא. כל נשימה ליד מומיון היא סיוט בו וינסנט נקבר חיי. האלפא שבר אותו בתיאטרון בובות החרסינה שלו. שבר לרסיסים כל כך קטנים שבלתי היה אפשרי לתקן אותן.
וינסנט שכב על מיטתו בחדר החשוך. הוא לא ידע מה השעה או איזה יום היום. לא היה לו מושג אם מבעד החלון אור או חושך, כי הוילון העבה כיסה אותו. הוא לא אכל ובקושי שתה. כל מה שרצה זה להיבלע לתוך שינה ארוכה, אולי גם נצחית, אבל מומיון לא נתן לו ודאג להעיר אותו לעיתים בשביל לטעום עוד קצת מגופו.
הוא שנא את התחושה הזאת. שנא את מומיון.
לא נותרו בליבו רגשות חמים אל האלפא הזה.
ליבו פעם באיטיות והוא ספר את הפעימות הללו, ניסה להירדם שוב לפחות לעוד מספר שעות ולהיבלע לתוך החשכה הפנימית שלו. הוא התקפל על המיטה, גופו כאב הרבה יותר מהפעם הקודמת. בצד השני של המיטה שכב מומיון, עישן סיגריה ומילא את חלל החדר בריח שדחה את טאהיונג מכל בחינה אפשרית, אך הוא נשאר מאופק. כרגיל.
"לבקש מהעובדות כאן להכין לך משהו לאכול?" שאל האלפא בעודו הוציא את האוויר הרעיל שטייל בריאותיו. הוא שלח מבט אל גבו של האומגה שבקושי נשם. הוא לקח את השמיכה ומשך למעלה, מכסה את גופו הרזה בדאגה. "אל תשחק אותה ישן." הוא הוסיף בקשיחות יותר והחזיר את עיניו אל התיקרה הלבנה. "השתיקה שלך מוציאה אותי מדעתי."
לטאהיונג לא היה כוחות אפילו לגחך בזלזול למשמע הדברים שיצאו מהפה של מומיון. לא היה לו כוחות לנשום.
"אבקש מהם להכין עבורך משהו." האלפא התרומם מהמיטה ועזב את החדר לזמן מה. אם היה לו כוחות הוא היה צוחק תוך כדי בכי כמו פסיכופת, אבל את כל כוחותיו לקח ממנו מומיון, מותיר לו אוויר חלוד לנשימה בשביל להתפתל בכאב. עדיף היה למות לפני שכל זה התחיל.
מומיון לא ידע. למומיון לא היה מושג. הוא לא ידע שוינסנט אמן, לא ידע על המרתף מלא העבודות. מומיון חשב שוינסנט צמחוני, חשב שמעשן בעצמו. כל אלו היו שקרים שטאהיונג האכיל אותו עוד בזמנו, כשהרגיש אליו משהו. כל אלו היו שקרים שטאהיונג סיפר לו בשביל לפגוע בול בטעם שלו באומגות, כי הוא רצה שמומיון יאהב אותו בדיוק כמו שהוא אוהב, אך בסופו של דבר, כל זה לחינם.
מומיון ידע להכאיב כמו שאף אחד לא הכאיב, אך אהבה הייתה מושג חלוד ומיושן עבורו. הוא בעצמו אמר את זה לוינסנט עוד אז, כשטאהיונג רצה להוכיח לו שהוא טועה.
עכשיו לאומגה אין רצון להוכיח דבר. הוא מאכיל בשקרים כל אחד, בין אם זה מומיון בשביל למצוא חן בעיניו ובין אם זה ג'ונגקוק בשביל להרוס את הקריירה שלו. כל חייו של וינסנט היו שקר אחד מר. מתי לאחרונה מצא את עצמו לא משקר? מתי בכלל לא שיקר? האם קיים אדם אחד על פני כדור הארץ לו וינסנט הסתכל בעיניו ולא סיפר שקרים? לא. כאן מתחילה הבעיה.
YOU ARE READING
Spelers // KookV
Fanfiction"בא לך להמשיך לשחק איתי משחקים או שתתן לי סוף סוף לטעום מפרי גן העדן האסור?" שאל ג'ונגקוק בעוד שהעצבים רתחו בדמו, אבל וינסנט רק נהנה מכך. "אני דווקא אוהב לשחק איתך." הוא ליקק את שפתו התחתונה בתגובה וחייך חיוך שהצליח לעצבן את ג'ונגקוק עוד יותר.
