החושך עטף את העיר והקור הקפיא אותה. אנשים התחבאו בבתיהם. חלקם שקעו עמוק בשינה וחלקם חגגו את חיי הלילה כאילו ומחר לא צריך לקום ללימודים או לצאת לעבודה. פנסי הרחוב העירו את הכביש עליו דהר הרכב של ג'ונגקוק, אך הם לא היו מספיקים בשביל חושך כזה ולכן הוא לא היסס כאשר הדליק את האורות הקדמיים בתחילת דרכם. הוא נהג בביטחון ובמהירות, העיר את האזור השקט עם קולות המנוע הרוגז של רכבו היקר.
ג'ונגקוק לא פחד מכלום, כי לידו, במושב הקדמי ישב וינסנט אותו הוא דאג לגנוב ממסיבת הפיג'מות בשלוש לפנות בוקר. הם לא דיברו הרבה, אך הם גם לא היו צריכים לדבר יותר מידי. העיניים שלהם שוחחו מספיק במבטים הקטנים הללו שהם שלחו זה לזה. ג'ונגקוק נאלץ להתרכז רוב הדרך בכביש, בכדי שחס וחלילה לא יתקעו בשום עץ או עמוד, אך וינסנט כלל לא היה מורשם מהנוף הכהה בוא בקושי היה ניתן לראות משהו ולכן הביט רוב הדרך בג'ונגקוק.
ידיו השריריות אחזו בהגה ומבטו הרציני היה היה אדיש וסקסי. וינסנט ללא ספק אהב להביט בו בנינוחות מהצד. לו בעצמו אין רישיון. הוא מעולם לא עלה על מושב הנהג ובטח שלא התניע רכב. בגילו רישיון זה משהו שצריך לקחת חלק מחייו, אך הוא מעולם לא מיהר להשיג אחד. הספיק לו לשבת על המושב הקדמי ולהנות מהנוף.
ג'ונגקוק עצר את הרכב לצד הכביש. סביבם היו נופים חשוכים מלאי שדות ואף חוות סוסים איי שם במרחק.
"למה עצרת?" שאל וינסנט והסתכל דרך החלון. אצבעותיו שיחקו עם קצוות חולצתו הארוכה ועיניו לא ירדו מהפורפיל של ג'ונגקוק אשר הביט קדימה.
"נמאס לי להיות פנוי." הוא אמר לפתע וסובב את ראשו אל וינסנט שהסתכל עליו בעיניים גדולות. "לא רוצה להיות רווק כל עוד אתה בחיי." הוא הוסיף. אפור השיער נשך את שפתו התחתונה בפחד. הוא ידע לאן ג'ונגקוק הוביל, אך לא ידע מה עליו לענות.
ליבו היה זקוק לג'ונגקוק. הוא היה תחליף מצוין לאוויר אותו שאב ממנו מומיון ללא הרף. ג'ונגקוק מושלם. זה לא רק המראה היפה, המבט הכנה, ההליכה מלאת הביטחון, הגוף המתחוזק, הסטייל המושך והשיער הרך. זה גם מה שוינסנט ראה עמוק בתוך העיניים הללו. החום ששידר, האהבה שנתן, הכנות ששלטה בדיבורו. הוא היה כמו אוצר ששכן עמוק באוקיינוס. אוצר שקשה למצוא ועוד יותר להוציא. אנשים כמו ג'ונגקוק לא קיימים. אין עוד אחד כמוהו. אין עוד מישהו שיגרום לליבו של וינסנט לפעום ככה.
"אני רוצה להיות איתך." לחש ג'ונגקוק בחשש. הוא פחד לקבל שתיקה נוספת ועוד יותר פחד לקבל סירוב. זה לא סוד שמעולם לא סירבו לו בכל תחום. הוא השיג הכל, בין אם זה קוביות בבטן ובין אם זה כל אומגה שמצא חן בעיניו, אך וינסנט היה הרבה מעבר לזה. הוא לא היה עוד אומגה חד פעמית ללילה חלומי. ג'ונגקוק לא רצה להעביר איתו לילה אחת ולמחרת להמשיך הלאה "להבא בתור". הוא רצה להעביר כל יום עם וינסנט. לנשום את ריחו בכל רגע, להיות לצידו בכל מצד, לדעת אותו כמו שלא ידע אף אחד. "אני רוצה שנהייה ביחד." הוא הסתיר את הרעד בקולו כמה שרק יכל. אין סיכוי שרגשותיו לא הדדים, אין סיכוי שנפל לתוך האהבה הזאת לבדו. הוא מעולם לא התאהב כך בעבר, הוא לא יידע מה לעשות אם וינסנט ידחיק את רגשותיו שוב.
YOU ARE READING
Spelers // KookV
Fanfiction"בא לך להמשיך לשחק איתי משחקים או שתתן לי סוף סוף לטעום מפרי גן העדן האסור?" שאל ג'ונגקוק בעוד שהעצבים רתחו בדמו, אבל וינסנט רק נהנה מכך. "אני דווקא אוהב לשחק איתך." הוא ליקק את שפתו התחתונה בתגובה וחייך חיוך שהצליח לעצבן את ג'ונגקוק עוד יותר.
