טאהיונג לא היה רעב, אך דחף את האוכל לתוך פיו בכוח. זה היה סבל תמידי לשבת מול השולחן ולאכול עם מומיון, אך הוא עשה את זה במשך כמעט כל יום וזה לא משנה שבכלל לא רצה זאת. הרוח האביבית נשבה דרך החלון והכניסה קצת אווירה לחדר האוכל החנוק, אך שום אוויר לא הספיק בשביל להעביר את תחושת החנק של וינסנט. זה בגלל שנפשית הוא לא היה כאן, אלא עמוק מתחת למים.
"יש לך תוכניות להיום?" התעניין מומיון ולגם ממיץ התפוזים הטרי בו טאהיונג אפילו לא נגע.
"לשבת ולחכות להפסד שלך." ענה טאהיונג בקול אדיש, מתחצף כהרגלו ויודע שיקבל על זה בראש מאוחר יותר, אך שום מכה לא כאבה יותר. כאב רק הלב.
בבית המשפט השני לא הצליחו להכריע דבר ווינסנט התעצבן ממש כאשר גילה שבעוד חודש יהיה עוד אחד. הוא לא הבין למה לוקח כל כך הרבה זמן להכניס את מומיון לכלא. יש את כל מה שצריך בשביל שהוא יכלא בתא קטן ויבלה שם את שארית חייו. אם לחכות שבועיים היה סיוט, אז לחכות עוד חודש היה פשוט בלתי נסבל. וינסנט הרגיש שהוא חוזר למצבו הקודם, לזמן הקשה ביותר. נמאס לו לחכות, הוא לא ישרוד עד המשפט הרביעי.
"מצטער לאכזב אותך, אבל זה לא יקרה." חיוכו חושף השיניים של מומיון העלה חלחלה בגופו של טאהיונג. אם חשב שהוא לא יהיה מסוגל לשנוא את מומיון ממה שכבר שנא, אז הוא טעה. מומיון ניגב את קצוות שפתיו עם מפית ונעמד על רגליו. "אני אחזור עם ניצחון מוחץ הערב." הוא הוסיף והדף את השולחן, הניח נשיקה על לחיו של טאהיונג ועזב את חדר האוכל.
טאהיונג קפא, הוא בקושי נשם. הוא הקשיב לצעדיו של מומיון בבית, לדיבורים בינו לבין הוסוק ולטריקת הדלת שהגיעה לאחר עשרים ושתיים שניות בדיוק. ברגע ששמע אותה, החל לגרד את לחיו בחוזקה בניסיון נואש להעיף את התחושה של שפתיו על עורו. הריח של מומיון גם ככה היה דבוק לטאהיונג, אך כל מגע שהגיע ממנו החליא אותו וגרם לו לשנוא את עצמו עוד יותר מאשר ששנא את מומיון.
הוסוק פסח אל פנים החדר והביט בטאהיונג שבאותה שנייה הפסיק לגרד את לחיו. האלפא נראה מודאג ולמרות שניסה להסתיר זאת עם פנים קרות ואטומות, וינסנט ראה זאת טוב מאוד.
"עשית את זה?" שאל הוסוק בחצי לחישה, דואג שמישהו ישמע אותם בבית הריק.
"כן." הנהן וינסנט.
***
ג'ונגקוק שנא כל רגע בבית המשפט. הוא חזר לקוריאה לפני תהליך המשפטי בשביל מטרה ברורה: לסיים עם זה. מומיון מרשה לעצמו יותר מדי וזה לא בסדר. הוא מוכן לרמוס אנשים בשביל להשיג את מה שהוא רוצה והוכיח זאת לא פעם ולא פעמיים. לג'ונגקוק נמאס להיות שחקן בהצגה הזאת, לסבול פגיעה אחר פגיעה ולהחזיר אותם בחזרה. קונפליקט ישן התפתח למלחמה גדולה בין אנשים עם יותר מדי כוח שלא בהכרח מגיע להם.
YOU ARE READING
Spelers // KookV
Fanfiction"בא לך להמשיך לשחק איתי משחקים או שתתן לי סוף סוף לטעום מפרי גן העדן האסור?" שאל ג'ונגקוק בעוד שהעצבים רתחו בדמו, אבל וינסנט רק נהנה מכך. "אני דווקא אוהב לשחק איתך." הוא ליקק את שפתו התחתונה בתגובה וחייך חיוך שהצליח לעצבן את ג'ונגקוק עוד יותר.
