מזג האוויר היה נעים. השמש זרחה, הרוח נשבה קלות והלב פעם במהרה. ככה זה כל שנה. לא משנה כמה מזג האוויר היה סוער יום לפני, היום השמיים התבהרו והציפורים צייצו. כאילו שאימא אדמה בכבודה ובעצמה מברכת אותו.
ג'ונגקוק נכנס לחנות הפרחים בדרכו הביתה, קנה נרקיסים בחוט יפה. בבית שלו, באותו מרתף, הוא שם לב שבין שלל העבודות, הייתה אחת עם נרקיסים צהובים בשדות הירוקים. הוא תלה אותה על הקיר בסלון, בשביל שיחממו את ליבו כל ערב. לעומת זאת, את הפורטרט בעירום שלו הוא נעל במחסן. יותר מדי זיכרונות היו סביב התמונה הזאת ובמקום לחמם את הלב, הם גירדו את הנשמה, שרטו אותה עם ציפורניהם החדות.
3650 ימים בלעדיו. עשור שלם שג'ונגקוק עומד על הרגליים ומחזיק את עצמו רק מזיכרונות. וזה קשה. לעזאזל, זה כל כך קשה.
הוא החנה את רכבו על האבנים הקטנות ודרך האבק הבלתי נגמרת, לקח את הפרחים איתו ויצא מהמכונית בטריקת דלת. השערים הגדולים שחורים וגבוהים. בין חריציהם ניתן לראות את מאות הקברים המסודרים בשורות. ג'ונגקוק נכנס פנימה, צועד על שביל האבנים, מסתכל קדימה וכבר יודע את הדרך בעל פה.
הוא בבית, כי הבית שלו הוא עם וינסנט.
זה לא משנה המקום, בין אם זה בין ארבע קירות או באוויר הפתוח, כי בית זה קודם כל הרגשה. ג'ונגקוק לא הצליח להרגיש בבית בשום מקום, מלבד עם וינסנט, ואם הבית של וינסנט הוא בבית הקברות, אז שם גם הבית של ג'ונגקוק.
"היי," הוא חייך, מברך לשלום את מי שתמיד נשאר שקט. הוא הניח את הנרקיסים ליד האבן, מסתכל על פניו האפורות והמחויכות, ומרגיש את ליבו מתכווץ. כל פעם כאילו פעם ראשונה.
נאמג'ון אמר לו שהכאב יעבור, שהזמן יעשה את שלו. בהתחלה זה יהיה קשה, בלתי נסבל, ואז צריך לעבור, להתחלש, אבל הכאב לא עזב את זה ג'ונגקוק.
בעשור האחרון הוא ביקר בתהום. או יותר נכון, צנח לתוכה ונשאר בה. מבחוץ, נראה שכבר לא כואב לו כמו פעם, שהוא הצליח להשלים עם העובדה שוינסנט לא כאן, אבל מבפנים, הוא קבור עמוק בתוך הזיכרונות המועטים שחונקים אותו.
אין לו אוויר.
"אני מתגעגע." הוא תמיד מתחיל את המונולוג שלו מזה, מסתכל בעיניים של האדם שנכנס פעם לליבו בצורה כה חדה ומפתיע, ונשאר שם ליותר מדי זמן. "לא הייתי פה כמה חודשים. מודה, קצת הזנחתי אותך, אבל יש לי סיבה מוצדקת! לנאמג'ון וג'ימין נולדו תאומים! הייתי צריך לטפל בעסק בזמן שהוא בילה עם התינוקות החדשים." ג'ונגקוק חייך, מדמיין אותו מחייך אליו בחזרה. "הם רצו עוד ילד כבר הרבה שנים, אתה יודע את זה, אבל לא הצליחו. כל כך שמחתי עבורם כשזה קרה בסופו של דבר, ועוד תאומים! מי היה מאמין..." הוא משפיל את עיניו, מוריד את קצוות שפתיו ומכחכך בגרונו.
זה קשה. קשה להעמיד פנים שהכל בסדר, שהוא המשיך הלאה, שזה מאחוריו. קשה לו בלי וינסנט, שהיה אמור להיות האור בקצה המנהרה ולבסוף הוביל אותו לתהום.
"אני מקווה שאתה בסדר." ג'ונגקוק הסתכל עליו בחזרה, גומע את רוקו. "אני בטוח שאתה קרוב. שאתה שומע אותי. כל פעם מחדש אני מגיע לפה ואומר שאני מצטער, למרות שאני יודע שכבר נמאס לך לשמוע את זה." מחייך בעצב. "אני באמת מצטער. לא הצלחתי לשמור עלייך, פספסתי אותך, לא חייתי את האושר שהגיע לך." נאנח. "גם הוסוק ממש מתגעגע. אני יודע שהוא לא מגיע לבקר, שהיה פה בפעם האחרונה בהלוויה שלך, אבל אתה באמת חסר לו. הוא ויונגי בסדר גמור. מחכים לילד." ליקק את שפתיו.
הוסוק היה היחיד שהגיע לפה רק פעם אחת. ג'ונגקוק פעם אחת התפרץ עליו בזעם, מרוב עודף רגשות, ושאל למה הוא לא מגיע לבקר את מי, שלדבריו, עבר איתו כל כך הרבה. הוסוק חייך, אמר שהספיק לו מעל ומעבר לאבד אדם קרוב אחד, ושטאהיונג, עבורו, הרבה מעבר לגופה בקבר. הוא לצידו, לידו, תמיד באזור, תמיד בסביבה. גם אם הוא לא רואה את זה. שהוא לא צריך ללכת למצבה אפורה בשביל לדבר איתו, כי הוא תמיד משוחח איתו בראשו.
אז, ג'ונגקוק הבין שכל אחד מתמודד עם האובדן בצורה אחרת. בזמן שלו יש את הדחף להגיע לכאן, לראות את המצבה, לעכל מחדש את זה שוינסנט כבר לא כאן, להוסוק יש את הצורך להתרחק מזה כמה שאפשר ולהתמודד לבד, עם עצמו.
"כולם מתגעגעים אלייך. אני יודע שהם לא חושבים עלייך כל יום, או מחפשים אותך בכל בן אדם, אבל אתה עובר בראשם מדי פעם, מזכיר שהיית נוכח בחייהם וגורם להם לרגשות מעורבים."
לעומתם, ג'ונגקוק מתגעגע בכל נשימה. הוא עובד רוב היום, מתעסק ביותר מדי דברים במקביל ובקושי יש לו זמן לישון, אבל טאהיונג תמיד נמצא שם, במעמקים. הוא לא יוצא מהראש אפילו לא לרגע.
נאמג'ון אמר לו שעבודה תעזור לו. היא תשיח את דעתו ולא תתן לו להיכנס לדיכאון, אבל זה לא עזר כמו שהיה אמור. וינסנט חיי בלב שלו, שום עבודה לא תצליח להשכיח את זה לזמן רב.
"אני רוצה לקחת חופשה קצרה לכמה ימים. לא נפשתי הרבה שנים. מאז שאיבדתי אותך." קולו נחלש. "העסק עבורי כגלגל הצלה ממחשבות טורדניות, אבל אני עדיין טובע. טובע בך."
בתהום, ג'ונגקוק הרגיש הכי קרוב אליו. שם הוא רקד איתו ריקוד ארוך שלא נגמר. שם וינסנט מאושר.
שם פרחו הנרקיסים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
לחזור לספלרס אחרי חצי שנה של הדחקה היה סגירת מעגל עבורי. הרגשתי לא הוגנת כלפיכם, כי עצרתי את הכל בצורה פתאומית בלי באמת לסיים את זה. השארתי את כולכם באוויר בלי להעביר את כל מה שקרה אחר כך ואת הרגשות של ג'ונגקוק. אני מצטערת על זה. מודה שזה שבגלל שהייתי חלשה, כי לא היו בי את הכוחות לכתוב את כל זה, אבל לבסוף הגעתי לנקודה שהרגשתי שאני חייבת לפרוק את כל זה.
הבונוס הזה זה מה שהיה חסר בשביל התמונה המלאה. זאת הפרידה שלי, הדרך שלי להגיד להתראות ולקרוע מהלב את מה שלא מפסיק לכאוב.
תודה לכם על הקריאה.
YOU ARE READING
Spelers // KookV
Fanfiction"בא לך להמשיך לשחק איתי משחקים או שתתן לי סוף סוף לטעום מפרי גן העדן האסור?" שאל ג'ונגקוק בעוד שהעצבים רתחו בדמו, אבל וינסנט רק נהנה מכך. "אני דווקא אוהב לשחק איתך." הוא ליקק את שפתו התחתונה בתגובה וחייך חיוך שהצליח לעצבן את ג'ונגקוק עוד יותר.
