𝓶𝔂 𝓬𝓱𝓲𝓵𝓭𝓱𝓸𝓸𝓭 𝓯𝓻𝓲𝓮𝓷𝓭

המתנה של לואי

אמממ היי
אני יודעת שהבטחתי שיעלו פרקים בשני רביעי ושישי, אבל אין לי הרבה זמן לכתוב אותם☹
בעוד שבועיים יש לי מבחן ענקי ואני משקיעה את כל הזמן שלי בלהתכונן, אז סורי... אני מניחה שעד המבחן יעלה פרק אחד בשבוע, אולי שניים, ואחר כך אני אעלה שלושה בשבוע כמו שהבטחתי
הנה הפרק, ביי
~הארי~
א ו מ י ג א ד
אני סיפרתי לג'מ! וללואי! זה מרגיש כל כך טוב להוציא את זה כבר. אני הומו, ואני לא מתבייש בזה. אז הגיע הזמן לספר להורים. ג'מה יצאה מהחדר שלי ונשארנו אני ולואי. "האז?" הוא שאל. "מה?" הסתובבתי אליו, הוא ישב על המיטה שלי. "מתי שתרגיש שאתה מסוגל". החזקתי את היד שלו, וירדנו במדרגות. לא ידעתי אם הוא סיפר כבר או לא, אז שיחררתי את הידיים שלנו, והסתכלתי עליו כדי לוודא שזה בסדר. הוא הנהן. ישבנו לשולחן. היה כל כך כיף לשנות את האווירה ולא לחגוג שוב אצל לואי, אני אוהב להיות שם, אבל רציתי להוכיח שגם אנחנו יכולים לארח לא פחות טוב. "ועכשיו.... שרים!" ג'מ צעקה וקפצה על הגב שלי. "איי ג'מ! רדי שמנה!!" צרחתי. אבל היא יודעת שזה בגלל שהגב שלי נפגע בתאונה. היא ירדה מהר והסתכלה עליי במבט של סליחה. אין חג שלא שרים בו אצלינו. בסוף, כשנמאס על כולם לשיר, לואי לקח אותי החוצה. "האז, אנחנו הולכים" "מה? לאן?? אבל-" "הארולד" "לואיס" "זה לא השם שלי!" "והארולד זה לא השם שלי!" צחקנו, הוא לקח את ידי, והלכנו. הוא פנה לכיוון ההפוך מהבית שלו. "לו? לאין הולכים?" הוא לוקח אותי לשכונה הנטושה. לא הייתי שם אף פעם. הוא לקח אותי בין הבניינים, והגענו לאחד שציור ענקי שלנו היה מצוייר עליו. בהיתי בציור. לואי צייר את זה. "לו... אני..." "סליחה אני יודע זה היה מטופש, לא הייתי צריך לצייר את זה בוא נחזור" הוא קטע אותי ועמד ללכת. "לא! לא הבנת! זה... אתה ציירת את זה?? זה מדהים לו!!" חיבקתי אותו, וישבנו על הדשא, אכלנו, צפינו בכוכבים... "היי האז? אתה ער?" "ממממ" "לילה טוב חתיך" "מממממ" "ממממממ גם לך" הוא זחל בין הידיים שלי, ישנו על הדשא, בשכונה הכי מפחידה בעיר, מחובקים. מזל שהמקום נטוש.

~בוקר~
"היי חתיך מתי קמת?" הוא התרומם והסתכל עליי בוהה במים של הנחל. "האז?" פשוט בהיתי. "הארי סטיילס!" הוא צעק וניער אותי. "מה מה מה" יצאתי מפוקוס. "אתה בסדר?" "מה אה כן בטח" "אוקיי הארי, תסתכל עליי" אל תסתכל הארי. "הארי תסתכל עליי" אל תסתכל הארי. שיט. הסתכלתי. "היי, מה קרה? אני דואג לך" הוא אמר לי. אבל לא, את זה אני לא מספר. אני בחיים לא אגיד לו שהחלטתי לנסות. "לו... אני בסדר" "הארי, תקשיב לי, פעם קודמת שניהלנו את השיחה הזאת, אתה חתכת את עצמך, ולא פעם אחת, ולא חתך אחד, אתה הסתרת ממני ומכולם במשך שנים שעברת את מה שעברת, שאתה לא הבן של אן ודס, והפעם אדון סטיילס הצעיר, אתה תספר לי עכשיו מה עובר עליך כי אם לא אני הולך" פאק לואי! תנשום עמוק הארי. תמציא משהו. "לו אני... החלטתי..." קפצתי עליו ונישקתי אותו. "האז?" הוא ניסה להגיד אבל השתקתי אותו עם עוד נשיקה. "ה-א-ר-י" לא לואי. אתה לא תגרום לי לספר. "הארי??" שמעתי קול נשי. "מה קרה לו? ממתי השתנה לך הקול ככה?" צחקתי. "הארי!" הקול קרא שוב. "אתה כבר מתגעגע לשפתיים שלי?" שאלתי. העיניים הכחולות שלו הביטו בי. זה לא הוא קרא לי. הסתובבתי. שיט. זאת אן.

היושות. עוד פרק יעלה תכף, אני מנסה להשלים את הפרקים שלא העלתי