𝓶𝔂 𝓬𝓱𝓲𝓵𝓭𝓱𝓸𝓸𝓭 𝓯𝓻𝓲𝓮𝓷𝓭

כל כך קר

~אלינור~
כשהוא ביטא את המילים האלו הרגשתי את כל הזעם שקיים מתכונן כדי לפרוץ החוצה, אבל אז הוא אמר משפט, משהו שלא ציפיתי שהוא יגיד.
"אלינור, אני יודע שאת כועסת, אבל אני בטוח שהוא רק מבולבל מלראות אותך שוב שהוא לא יודע מה ואם הוא באמת מרגיש". אולי הוא צודק. אבל מה אם הוא טועה?! מה לעזאזל לואי חשב כשהוא עשה את זה?! "אלינור, הכל בסדר, תדברי איתו אחר כך" הוא פשוט קורא את המחשבות שלי. הארי נכנס בחזרה לבית של האישה ההיא, לקח את המזוודה שלו, והגיע אליי. אני לא יודעת למה אבל חיבקתי אותו, הלכתי בוכה, במעיל הענקי שלי, מחובקת עם הארי, ככה, ברחובות סידני המושלגת. הגענו לשביל הכניסה, התנתקתי מהארי מהר, רק זה חסר לי, שלואי יחשוב שאני בוגדת עם ה'אהוב' שלו. אני לא מאמינה שהוא שיקר לי!

~לואי~
היא נעלמה. יצאתי לחפש אותם, את שני האנשים שאחראים לבלאגן שקורה בראש שלי עכשיו. אני אסביר, לשניהם. אני חייב להסביר לאלי, היא בטח כבר יודעת. ואני חייב להסביר להארי, אחרי הכל אמרתי לו את זה בחוסר טקט מוחלט. לקחתי את המעיל שקניתי עם אלינור בפעם האחרונה שביקרתי בסידני, גדול ופרוותי כמו שלה. התחלתי ללכת, מחבק את ידיי כדי לשמור על חום.

~הארי~
נכנסנו פנימה, אבא של לואי רץ לחבק אותי. "דאגתי לך כמו מטורף הארי! איפה היית??" אבא של לואי הוא כמו אבא שני בשבילי. "יצאתי לעשות סיבוב" אמרתי. "עם המזוודה שלך?"
טוב כן, עם המזוודה שלי.
"הארי מה קרה? שוב רבתם? בוא" הוא אמר לי, לוקח את המזוודה שלי ומניח אותה בצד. הוא תפס בידי ולקח אותי הצידה. "הארי, מה שלא קרה, רק שתזכור שלואי מתכוון לכל מה שהוא אומר, הוא חושב לפני כל מילה שהוא מוציא מהפה. הוא אוהב אותך" הו אם רק ידעת כמה, ובאיזה אופן...

~לואי~
הטלפון שלי צלצל אבל לא עניתי. היה כל כך קר שלא רציתי לחשוב אפילו על להוציא את הידיים מהכיסים. כבר מאוחר, עדיף שאחזור. התחלתי ללכת חזרה לכיוון הבית של אלי, אבל לא יכולתי לשרוד את הקור הזה יותר. הרגשתי את כל גופי קורס, מתמוטט לי שם, על הכביש באמצע הרחוב. לאט לאט גופי צנח לרצפה, ראשי הונח על השלג הקפוא, מכוסה בכובע המעיל שלי, והכל קר. כל כך קר.

אני יודעת שהפרק היה קצר, והרבה זמן לא העלתי אחד חדש, אבל אני מבטיחה שפרק חדש וארוך יעלה ביום ראשון💝