𝓶𝔂 𝓬𝓱𝓲𝓵𝓭𝓱𝓸𝓸𝓭 𝓯𝓻𝓲𝓮𝓷𝓭

רפאל

היוש לכםםם
רציתי להגיד מלאאא תודה על כמעט 8k קריאות ויותר משבע מאות הצבעות!!! זה ממש מרגש אותי לראות גם את התגובות שלכם, אניוואי, הנה הפרק, סליחה שלקח לי יותר זמן, יש כאלה שיש להם חיים חוץ מוואטפאד😂

~אחרי חמישה חודשים- הארי~
"האז, למה אתה נראה כאילו שיקרת?" ליאם שאל. התעלמתי מהשאלה שלו. "ליאם, איפה רפאל?"  "בחוץ עם הבנים. אני יודע שעבר עליך הרבה מאז... טוב מאז לואי...  אבל ראף באמת משתדל והוא אוהב אותך"  "או-אוהב אותי?" אף אחד לא אמר שהוא אוהב אותי, חוץ מלואי. הזכרונות שלנו מתכרבלים על הספה, מסתכלים על הציורים שלו, מציירים, רוכבים ביחד על האופניים פתאום עלו ואיתם גם דמעות בעיניי. "הלוואי והיה לי את האומץ להגיד לך שאני אוהב אותך" הוא לחש לי פעם אחת כשחשב שנרדמתי תוך כדי שראינו את מגודלים בפעם האלף. ואז, הכל שחור, הלוויה, הבכי והצרחות של המשפחה שלו, הפרצוף המבוהל של אלינור... הו לואי, למה עשיתי לך את זה? למה לא יכולתי לסבול בשקט?

"היי הארי, אני בטי, הפסיכולוגית החדשה שלך" אמרה אישה בלונדינית שעמדה בפתח החדר שלי בבית החולים. היא הפסיכולוגית השביעית שמביאים לי כי כל השאר ברחו כששמעו מה קרה לי. התאונה, האימוץ, לואי, הנסיונות שלי. אוף אני שונא שהם רק נסיונות. כאילו אלוהים מכריח אותי לסבול את כל הסבל שאפשר. "האז הבאתי לך מרק מהקפיטר-" רפאל נכנס לחדר, וחייך אל בטי. "היי, אני רפאל, בן הזוג של הארי"  "שלום, אני בטי. הפסיכולוגית השביעית שלו" היא צחקה. איזה יופי. "סליחה זוג יונים אבל גם אני פה" אמרתי. "כן כן סליחה הארולד, קח תאכל. ליאם אומר שחשוב שתאכל" הוא נתן לי את המרק וגילגל את העיניים. "ליאם לפחות דואג שאני אוכל משהו ולא עושה עיניים לפסיכולוגית שלי"  "היי! אני תפוס, באושר ועושר" הוא אמר, נתן לי נשיקה ועזב את החדר. "טוב הארי. רציתי לעשות איתך תרגיל קטן, אם תוכל להפסיק לאכול לרגע?" היא שאלה בחיוך, הנהנתי והנחתי את הקופסה בצד. "אני רוצה שנתחיל מההתחלה, התאונה. זה בסדר מצדך?"  "כמובן". כל עוד זה לא קשור ללואי בנתיים אני בסדר.

~לואי~
השמש זרחה לי בדיוק על הפנים, קצת לא אפשרי בהתחשב בעובדה שישנתי בצריף קטן וחשוך. יצאתי החוצה, נושם את האוויר הירוק. עוד יום של חיפושים אחרי משהו שיוכל לעזור לי איכשהו. התחלתי ללכת בין העצים, וראיתי תזוזה קטנה ליד האגם. התקרבתי, אולי באו לחפש אותי? לא, לא הגיוני, עבר יותר מדי זמן. אבל הארי בטח ממשיך לחפש אותי, או אמא שלי. הצצתי מעבר לעץ. רק סנאי. בסוף אני אמות כאן. לקחתי אבן, וניסיתי לזרוק על הסנאי, צריך לאכול משהו לפחות. לא אכלתי כבר ארבעה ימים, וגם זה היה בסך הכל פרי קטן ודוחה שמצאתי על שיח. הסנאי ברח מהר יותר ממה שחשבתי, ואיבדתי את הארוחה שלי. לפחות נמצא שיח עם פרי דוחה, קיוויתי. ליד האגם לא מצאתי כלום,  וכבר התכוונתי לחזור לצריף, לחפש משהו מועיל אחר לעשות, ואז שמעתי צעדים מאחורי. הסתובבתי מהר, רק בשביל לראות אדם מוזר מולי. "מי אתה?" שאלתי. "אתה לואי. אתה כאן כבר הרבה מאוד זמן. כולם הפסיקו לחפש אותך, לאף אחד כבר לא אכפת" הוא אמר והסתובב ללכת. "למה אתה מתכוון?? איך הגעת הנה??" צעקתי אחריו אבל הוא המשיך להתרחק ממני. עקבתי אחריו בשקט, מתחבא בין העצים. אני אצא מכאן. היום. הוא הוביל אותי בדרך מוכרת. יכול להיות שהוא לוקח אותי החוצה?