𝓶𝔂 𝓬𝓱𝓲𝓵𝓭𝓱𝓸𝓸𝓭 𝓯𝓻𝓲𝓮𝓷𝓭

הפרידה💔

אני לא יודע. אני אוהב אותו מאוד אבל אני מרגיש באותו הזמן שהוא רק עושה לי רע, כאילו הוא בכלל לא אוהב אותי. אולי הוא באמת לא אוהב אותי, ואני לא חשוב לו באמת, אולי הוא רק מעמיד פנים ומשחק לי בלב למרות שהוא יודע, הוא יודע שאני לא במצב טוב. אני חושב שכדאי שנגמור עם זה. סימסתי ללואי.

את/ה: היי לואי, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר ואשמח אם ניפגש מחר בפארק

~ יום למחרת ~
"היי הארי"  "היי לואי, תשמע לואי אתה מאוד חשוב לי, ואני אוהב אותך, אבל אני חושב שמערכת היחסים שלנו רעילה בשבילי. ואני חושב שיש לנו חברות מדהימה של השנים הכי יפות שיש ואתה הבן אדם שאני הכי מודה לו שיש באמת.... אבל אני מרגיש שמה שיש זה כבר לא, ואני רוצה להיפרד ממך" לואי שתק פשוט. "היי, אבל אנחנו עדיין יכולים להישאר חברים, אה... נכון?"  בזמן שהגרון שלו כל כך שורף מהדמעות שמנסות לצאת לואי אמר בקול צרוד "אממם כן אולי חחח"  "אממם אוקי חחחחח" "הארי אני חושב שאני צריך ללכת ביי" לואי אמר עם מבט עצוב על פניו, מסתכל ישירות בעיניו של הארי, ומגרד בעורפו במבוכה.
"טוב ביי לואי" הארי אמר. "ביי"
כשהארי כבר הלך לכיוון השני לואי רץ לבית שלו הכי מהר שהוא רץ בחיים שלו. כאילו מישהו רודף אחריו. הוא נכנס לבית, טרק את הדלת של חדרו בלי להעיף מבט לאף אחד. פשוט נכנס כמו סערה.

~לואי~
נכנסתי לחדר, הלב שלי היה שבור. זה כאב יותר מכל פצע שהיה לי ולא יכולתי לשים איזה פלסטר מזוין כדי לתקן את השבר שאדון הארי סטיילס עשה. אני שונא אותו, שונא אותו! כאב לי ממש כמו כאב פיזי, רציתי לצרוח רציתי לבכות... אבל פשוט לא יצא לי כלום. בהיתי בקיר שעות שלמות בלי לחשוב על שום דבר. הראש שלי היה מרוקן לא הרגשתי כלום לא חשבתי על כלום כאילו כבר לא היו לי רגשות ומחשבות. כאילו יש לי חור באמצע הגוף. שנלקח ממני חלק ממני. הרגשתי כל כך לבד כאילו אני יכול לצרוח עד מחר ואיש לא ישמע אותי, אז עד הלילה דמעות קטנות יורדות. לא אכלתי, לא שתיתי, הייתי עייף אבל לא עייף כי לילה, עייף מלהיות כאן, לראות את הרגע הזה בראש שלי שוב ושוב ושוב ושוב ותמיד לצפות באותו דבר אז שקעתי בעצמי עד שנרדמתי.

היי אנשימוס
את הפרק הזה כתבה חברה שלי, הוא אולי יבלבל חלק מכם, אז אתם מוזמנים להגיב את זה, ומקסימום אני אכתוב את הפרק בעצמי.
נ.ב. אל תהרגו אותי/אותה שהם נפרדו, כי אל תדאגו יש לזה סוף סביר😂