Stay With Me- KIT&TY FANFIC

~12~

קיט התעורר מהשינה הטרופה שלו בהחלטה שניסיוניותיו הכושלים לשקוע בשינה לא יניבו פרי.
פוקח את עיניו, הוא המתין עד שהן יתרגלו לחשכה, ואז התיישב על קצה מיטתו. הוא נעץ מבט באזור אקראי בחדר שחלק עם שחור השיער עד אשר הפכו הצללים המטושטשים לחפצים של ממש בעיניו. כשהפכו לכאלה, הוא נעמד, נזכר לפתע שנרדם חסר חולצה לאחר שהתמוטט על המיטה אחרי מקלחת ארוכה שעשה אחרי שחמקו מהמוזיאון חזרה אל חדרם. הוא הביט בטיי , שנרדם כשספר בחיקו כשחצה את החדר, התכופף ואחז באחת החולצות שנחו בערימה בצד החדר, מושך אותה במעלה ראשו בתנועה מהירה.
כשהחולצה נופלת מטה ומכסה את בטנו התחתונה, גדולה במעט משזכר, הוא הוא זרק מבט אחרון מעבר לחלון, אל תוך שמי הלילה של לוס אנג'לס ועשה את דרכו אל המטבח, משתדל לסגור את הדלת בזהירות יתרה ולפסוע באיטיות שמא יעיר את אחד מבני הבית. הוא היה זקוק לקפה, ולא היה מוכן שדבר יחצוץ בינו לבין המשקה החמים.

קיט אחז בכוס המלא קפה, עטף אותה בשתי ידיו וקירב אותה אל שפתיו ללגימה כשפסע אל עבר הספה החומה שבסלון שמוקמה ממש מול גרם המדרגות, אבל אז גילה שהיא כבר הייתה תפוסה. נער שחור שיער ישב שם מכופף, מסיט הצידה וילון שחור ועבה ביד אחת ובוהה החוצה, מניח לקרני אור ראשונות לחדור פנימה.

"אתה חייב להפסיק להבהיל אותי ככה, באמצע הלילה" חיוך קטן עלה על שפתיו של קיט, שנענע את ראשו והתקדם קדימה. "מה אתה בכלל עושה ער בשעה הזאת, טיי? היית בחדר לפני כמה דקות". הוא התקרב אל הנער, שלבסוף סובב את ראשו אליו. כשפגש בעיניו, החיוך צנח מפיו. הוא הבין לפתע שתחת האור, השיער של הנער נטה לגוון כחלחל במקצת, ומבנה גופו הצנום אמנם התאים לזה של טיי, אבל הוא היה גבוה מכדי להיות של אותו הנער. הוא נאנח והתיישב לצד קירן, שהיה מתוח כולו. מבט אחד אל תוך עיניו והיה ניתן לדעת שגם הוא המתין למישהו.

"נפגשים בשנית, כריסטופר" קירן אמר, מכחכח בגרונו בניסיון להסוות את האכזבה שבקולו.
קיט התיישב לצדו בשיכול רגליים. הוא הביט בו לרגע ואז לגם מכוס הקפה בה אחז בחוזקה. הוא תיאר לעצמו שלתקן את קירן יהייה חסר תועלת, כמעט כאילו התגרה בו, ולכן שאל. "לאן הוא הלך?".

קירן חייך לעצמו. גם הוא בעצמו לא היה אוהד גדול של שיחות חולין אף על פי שהיה מוצלח מאד בהן. "לבקר אותה שוב בבית החולים, אני חושש".
שוב?, במקום השאלה הזו, קיט שאל. "אז למה אתה ער?" .
קירן הסתובב להביט בו. "אני מניח שאני יכול לשאול אותך את אותה השאלה".
"סיוטים", קיט השפיל מבט אל הצל שיצר אור הלבנה על הרצפה החלקה. הוא הניע את ידו הימנית שיצרה צל שרפרף לאורך המשבצות החיוורות שעל רצפת החדר. "תורך".
"ועל מה נער הזהב חולם?" שחור השיער שאל.
"נער הזהב?" קיט חזר על דבריו, מרים לעברו גבה.
 צעקה קטעה את שיחתם לפני  שהיה ביכלת קירן לענות. זו הייתה אמה האוחזת נשק שדרשה. "תרימו ידיים!".
קיט הפיל את הכוס, שהספיק לרוקן המהשקה המריר ובמרבה המזל לא נשברה לרסיסים. "אמה?".
"קיט?" אמה התגלתה מתוך המטבח, מניחה את נשקה ומתקדמת קדימה בעיניים מלוכסנות. "אני מצטערת, חשבתי שהייתם גנבים".
משום מה, אמה וקיט פרצו בצחוק, וקירן נאנח וגלגל את עיניו, ממלמל מילה לא מובנת, לא מתייחסים אל הדמות האחרת שירדה במדרגות שתיים שתיים.