Stay With Me- KIT&TY FANFIC

~3~

אם היה דבר אחד שטיי למד מספרי שרלוק הלומס, הוא היה שבני האדם נוטים להתעלם מהפרטים הקטנים, מהתזוזות העדינות והדקיקות, ובדיוק כפי שאם אטום אחד, החלקיק הקטן ביותר של החומר, היה נשכח, היה נגרם נזק ללא שיעור במרקם החיים, כך בדיוק היו הפרטים הקטנים, שלא רק שהשלימו את התמונה המלאה, אלא היו מה שעצרו אותה מלהתפרק לחלקים חסרי כל קשר. לפיכך, טיי השתדל ששום פרט לא יחמוק מעיניו, ולמען האמת, הצטיין בכך. ולכן הופתע בכל פעם מחדש כאשר אנשים אחרים לא הבחינו בפרטים שהוא לעולם לא היה מפספס, למשל קולות צעדים, או לחלופין היעלמותן הפתאומית. בדיוק כמו במקרה הזה.
אצבעותיו אחזו זו באחרת כשהוא החליק מטה באיטיות, נשען בדממה על הקיר שלצד הדלת הטרוקה ורגליו משוכות לחיקו. טיפות המים המלוחות יחלו לזלוג במוקדם או במאוחר, וקיט לא רק שציפה לבואם, הוא היה זקוק להם. הוא הסתמך על כך שהן יופרשו מהפנים אל החוץ וישאו את כאבו יחד איתם. הוא היה זקוק לכך שבסופו של דבר, הם יתנדפו מעליו בדרך טבע ואיתם הצער, כיוון שהוא לא היה מסוגל להתמודד מול הרגש הזה, שצילק את ליבו בדרך עמוקה וכואבת יותר מכל חרב קיימת. זה היה בלתי נמנע, אבל טיי ציפה שמטבע הדברים, הבכי יסווה, ישמר בסוד. קיט הביט לציפייה הזאת של טיי ישירות בשני העיניים ובעט בה בין הרגליים.

קיט הבחין בכך שקולות הצעדים לא הפכו עמומים, אלא נעלמו באחת. הוא אמנם היה נסער, אך היה בטוח לחלוטין ששמע קול גרירה. זה לא עצר בעדו מלבכות בכי פראי, חסר מעצורים. ולמה שיעצור בעד עצמו? למה שיהייה לו אכפת מה אחרים עלולים להעלות בדעתם? הוא מזמן הבין שהוא אינו אלא צל ברקע, וכל חייו היה חסר חשיבות לכולם. למה שעוד משפחה אחת תשנה עבורו, במיוחד כשהוא עומד לעזוב בקרוב? למה שהוא ישנה להם? הם לא עומדים לדפוק בדלת ולשאול מה שלומו או להציע את ניחומיהם, לא שהוא תיאר לעצמו שאלו מסוגלים לעודד את מצב רוחו, ולא היה אכפת לו לעורר בהם רגשות אשמה במקרה שישמעו את הבכי הצורם, ולכן בכה במחשבה שאינו משנה לאדם, ושלכן הוא אמור לנהוג בכל השאר ביחס שווה לזה שבו התייחסו אליו.

אחרי הבכי הגיע קול חריקה שרק גוף כבד היה מסוגל להפיק, ולאחריו צעקה שעברה דרך כרית מרופדת על מנת לעשות את דרכה אל אוזנו של טיי. מילות נחמה התערבבו בקללות גסות ויפחות בכי שלא פסקו, אך לבסוף הלכו ונחלשו, וככל שהפכו לשקטות יותר, כך התגברו הקולות שבמוחו של טיי.
עכשיו הוא הצליח לשמוע ביתר בירור את החריקות, והבין שהן לא הגיעו מן המיטה, אלא מן החלונות.
עיניו נפערו כשנעמד ומיהר להכנס אל החדר וראה מולו את קיט, שהטיח את עצמו לעבר צידו הימני של החלון בצורה אנכית, כך שכתפו היא זו שחטפה את רוב המהלומה. טיי לא יכל לעצור את התפעלותו מהנער, שלמרות שפעל בחוסר בטיחות ופזיזות מובהקת, היה בעל שיקול דעת כלשהו.

"תפסיק!"  הוא צעק אל עבר הבלונדיני, שנעצר מייד.
"נפצעת" קולו של טיי היה רך. הוא היה משוכנע שיספיק לעצור את הבלונדיני לפני שהוא יפגע בעצמו, ואמנם לא נגרם נזק משמעותי, אך זרזיף דם קטנטן הצליח למצוא את מקומו על קצה שפתו של הבלונדיני.
הוא נשען על הקיר וראשו מביט מעלה, עיניו עדיין מביטות בטיי. 
שחור השיער ניגב את טיפת הדם שעדיין עמדה על שפתו של קיט, וקיט, שהבין מה פשר העניין, נרתע מעט, אך לא התרחק. 
"למה עשית את זה?"אמר טיי בקול רך כשניגב אצבע אחת באחרת וסילק ממנה את טיפת הדם.

קיט השתתק, מופתע. למה הנער לא צועק עליו? מקלל אותו על כל שנהג ככסיל מוחלט? על התנהגותו המבישה? או בעצם, למה הוא בכלל מקדיש לו רגע של מחשבה? למה שלא יסתלק וישאיר אותו לדמם עד שלא יוכל עוד? הוא ידע שאמפתיה הייתה קיימת בתוך אנשים רבים, אפילו בתוך אביו, אבל מדוע שישקיעו אותה בו? הוא חסר חשיבות.

"זה פצע שטחי. הנזק לא משמעותי" טיי בחן את שפתיו פעם נוספת, משתהה מבלי להבחין בכך. הוא הסיט את ראשו הצידה על מנת לבחון את הרקמה, וכמעט והושיט את ידו על מנת לחוש בה. "אל תעשה את זה לעצמך" טיי פקד, עדיין לא זז. קיט קיווץ את עיניו, לא יודע האם הנער מדבר על כך שפצע אותו, או שהתכוון לכאב הנפשי המייסר. לרגע, הוא חשב שאפור העיניים הצליח לראות מעבר למבט האטום שניסה להציב מולו.

קיט היה הראשון לנוע. הוא פנה אל מיטתו, שומע את קול הקפיצים חורקים כנגד משקלו והשתדל שלא לנוע עוד. הוא התעקש למקד את מבטו בתקרה, אבל זה החליט להחליק מטה באיטיות מפעם לפעם, ולהנעץ בטיי, שהבביט על נקודה מרוחקת בכיווונו של קיט.
לטיי סיפרו פעם שלוציפר היה אחד ממלאכיו של אלוהים לפני שכתפיו נגזלו ממנו והוא נשלח אל הגיהנום. כך טיי הרגיש כרגע כאילו הוא צופה במלאך חסר כנפיים, יפהייפה, אך בדומה לשטן, שפכו עליו אור לא חיובי במיוחד. הוא היה פיקח, ולכן טיי ידע הוא שמר מתחת לקרקע את תוכניתו האמיתית, השאלה היא מה היא הייתה.