Parfait || L.S

17

נ.ק קול

קול בדיוק יצא מהשיעור האחרון שלו, זה היה בסדר יחסית ליום ראשון בבית הספר הזה ויש כאן גם הרבה בנות חמודות, אך כל מה שהוא באמת רצה לעשות זה לחזור הביתה ולשכב כדי שהוא יכול לנמנם. 

הוא כבר קיבל מספרים שונים מגברים שונים, כל שעליו לעשות היה לדרוך בכיתה והוא הרוויח עוד אחד. 

קול לא היה חצוף, באמת.  אבל בבית הספר הזה הוא יכול להיות. 

הוא לא ידע שאנשים בריטים כל כך אוהבים מבטאים אמריקאים. 
הוא הלך במסדרונות עד שהבחין בהארי. 
הילד עמד מול הארונית שלו, הוציא את כל ספריו והכניס אותם לתיק העור שלו. 
קול מסתכל סביבו עם גבות מקומטות, עושה את דרכו לעבר הארי ועוצר ממש לידו. 

"היי," הוא מתחיל איתו, מתבונן כשהילד המתולתל מסתכל בהלם, כנראה לא מצפה שיגיד היי, "למה ברחת כשראית את החבר שלך? הוא דואג לך." הוא קיווה שהוא יקבל תשובה, מילה בתגובה אולי, אבל הוא לא מקבל כלום. 

הארי סוגר את הארונית שלו וסוגר את התיק כאילו מעולם לא שמע את קול אומר כלום. 

הילד חום העיניים מתוסכל עכשיו, תוהה מדוע הילד הזה המשיך לברוח מהכל. 
האם הוא פחד? 

"אני לא יודע." הארי מדבר למעלה, כשהוא מוריד את ראשו, גופם נע זה לצד זה כשאנשים נתקלים בהם להוטים לעזוב.

נ.ק הארי

הארי מציץ אל הילד שמולו, ליבו מתפורר כי - כמובן שלואי אוהב אותו, עכשיו. 
הוא היה יפה והיה לו כל מה שלא היה לו. 
ככל הנראה היה לו גוף טוב ממנו, כשהוא חובק 6 חבילות במקום ידיות אהבה שהיו ניכרות כשלבש מכנסי ג'ינס צמודים.  (אין לי מושג למה הוא התכוון אבל זה מה שהוא אמר-ה.מ)

הארי היה צריך לדעת שהוא הולך לאבד את לואי בקרוב. 

לואי מגיע למישהו טוב ממנו. 
מישהו שלמעשה דיבר בשפתו. 
"אני יודע שלא באמת נפגשנו בצורה טובה, אבל אני באמת חושב שאתה צריך לדבר עם לואי," הילד ללא שם מקפל את שפתיו ותוחב את ידיו במכנסי הג'ינס שלו - אלוהים, הוא אפילו נראה טוב יותר בסקיני ג'ינס ממנו,
"אגב, שמי קול, פשוט עברתי לכאן מאמריקה, אך הדברים האלה היו ברורים."

הארי הקדיש תשומת לב רבה מדי למראה טוב שלו, הוא אפילו לא הבין שיש לו מבטא שונה מזה של כל השאר.  לואי כנראה מאוהב במבטאים אמריקאים.

"הארי." הוא ממלמל לאחור, מתעסק ברצועת התיק שלו שנתלתה על כתפו הימנית. 
הוא מעולם לא היה מודע לעצמו בעבר, זה הרגיש נורא. 

הארי מסתכל מאחוריו לאן שכולם עשו את דרכם כדי שיוכלו לצאת מהבניין, מכניס את אגודלו לכיוון ומביט לאחור בקול, "צריך לחזור הביתה." הילד שמולו מהנהן בראשו, ידיו על רצועות תרמילו.