Parfait || L.S

18

נ.ק לואי

הוא נכנס לבית הספר עם שקים מתחת לעיניים מניסו לקרוא להארי כל הלילה, קפוצ'ון ומכנסי טרנינג, מכיוון שלא היה לו שום כוח לגרום לו להראות טוב היום.

לואי זוכר בבירור את המבט על פניו של הארי כשראה את קול מאחוריו, וזה פוגע בלבו.

הוא נראה המום ונבגד, ונשבע שהוא ראה כמה דמעות גולשות מעיניו לפני שהוא ברח. לואי מבין עד כמה כל זה כנראה נראה רע, אבל הוא עדיין לא יודע מדוע הארי התחמק ממנו מלכתחילה.

הוא זוכר מדוע קול הגיע לביתו; לראות את Footie איתו.
כנראה שהוא מאוד אהב את הספורט ורצה שמישהו יצפה איתו, וכמובן שלואי יגיד כן. הפעמון הראשון מצלצל, והוא מהדהד באוזניו בקול רם וגורם לו להתכווץ.

הוא מתחכך במקדשיו לפני שפתח את הארונית שלו וממלא את תיק הגב שלו פנימה, מוציא בקבוק מים שהביא וספר לשעתו הראשונה. "היי, בנאדם, יש לך מזל עם הארי?" הוא קופץ מעט לעבר זה, מסתובב במהירות ורואה את קול בהבעה מבולבלת.

לואי עוצם עיניים ונאנח, סוגר את ארוניתו וקורץ לקול ללכת איתו.

"ניסיתי להתקשר ולשלוח לו הודעה כל הלילה, אבל הוא פשוט התעלם ממני או אמר לי להפסיק להתקשר אליו. בקושי ישנתי בגלל זה ... פשוט להישאר ער ולדאוג אם הוא באמת לא חושב שאנחנו היו ... מתחברים, אני מניח. "רק אמירת המילים האלה גרמה לו לבלוע חזק.

קול קיפל את שפתיו והנהן, ידיו על רצועות תרמילו כשהוא מסתכל למטה על הרצפה כאילו זה הדבר המעניין ביותר בעולם.

לואי עומד להסתלק עד שקול מחזיק את ידו החוצה, צחוק קטן בוקע ממנו לפני שהוא נושך את שפתו התחתונה. "אני מצטער, זה אף פעם לא היה קורה אם לא הייתי עובר בבית שלך. הייתי צריך לדעת להתרחק עד שהדברים ביניכם יסתדרו, כי אני יודע שזה איכשהו כרוך בי." הוא מסביר ורועד.

"בכנות, זו לא אשמתך. הוא התעלם ממני עוד לפני שנכנסת לתמונה. כלומר, בטח, אולי הוספת קצת דלק למדורה אבל לא עשית את זה בכוונה. אני רק צריך להבין למה הוא לא מדבר איתי חוץ מהעובדה שאני מסתובב איתך והוא רואה בך איום. "לואי מתבונן בגבותיה של קול, ראשו נוטה הצידה כאילו שואל 'מה?' "אני מתכוון לאיים על מערכת היחסים שלנו." לואי מלטף אותו על הכתף.

קול מהנהן בראשו לאט, נושם בהקלה.
לואי היה חברו הראשון כאן והוא לא רצה לאבד אותו כל כך מהר.
"אני, אהמ, ראיתי את הארי ליד הארונית שלו רק לפני דקה. אני חושב שתוכל להדביק אותו אם תלך עכשיו." הוא אומר ללואי במבט ידיעה על פניו, דוחף אותו בעדינות בצד.

לואי צוחק ועושה לו אצבע שלישית לפני שהוא מסתובב ועושה את דרכו במסדרונות המלאים.

הוא נעצר בעקבותיו כשהוא רואה את הארי, בטוח שהוא נראה כמו טיפש מאוהב כרגע בגללו- הוא נראה כל כך יפה. הוא לבש מכנסי ג'ינס השחורים עם כפתור ורוד מנוקד, שגרם לו להיראות כאילו הוא מיני מאוס.

לואי משחרר נשימה רועדת ומשפשף את כפות ידיו המיוזעות במכנסי הג'ינס שלו, וממשיך ללכת אל הילד הצרפתי. "היי, הארי." הוא ממלמל ברכות, אבל מספיק חזק כדי שהילד ישמע. ראשו של הארי מצליף במהירות, עיניו הצטמצמו כשהוא מתחיל להתרחק.

"אל תעזוב. מה אתה משיג בכך שאתה לא מדבר איתי? נהיה עצוב יותר וכועס?" הוא קורא אחריו וגורם להארי לעצור כמת על עקבותיו. לואי מחייך מעט כשרואה את הארי חוזר לעברו, סוגר את הארונית שלו שהוא היה משאיר פתוחה אם הוא באמת היה הולך.

הארי הסתכל עליו לזמן מה, שום רגש על פניו אבל עדיין מצליח להראות יפה.
״בוא אלי לבית אחרי הלימודים.״ לואי קובע ומהנהן מלקק את שפתיו כדי להפסיק לגחך.

סוף סוף הם יוכלו לדבר על מה שקרה, ועל תודתו של לואי. הוא כבר לא רצה לחיות בחושך. הוא מתבונן בהארי מתרחק עם זרועותיו סביב ספריו, ושזור את דרכו בקהל בקלות.

הוא היה מלאך.
מלאך שלעולם לא ייקח כמובן מאליו.
הארי היה המלאך שלו.

לואי מתחיל לחזור לכיתתו עם בקבוק המים שלו ביד אחת וספר מתחת לבית השחי, מוחו רוחש בדרכים שהוא יכול להסביר להארי מדוע קול בביתו. הוא לא יודע מדוע הוא כל כך מודאג מכך - זה לא כאילו שהוא ממש התחבר לקול. לא. הוא לעולם לא יעשה זאת. גם אם הארי לא היה החבר שלו, הוא לא חושב שכן. כמובן שהילד האמריקאי מושך, אבל הוא פשוט לא הטיפוס של לואי.

לואי נכנס לכיתה שלו ושחרר נשימת הקלה כשראה שיש להם מורה מחליף. יש אנשים שהביטו בו מבט משונה כשנכנס, כנראה מבולבלים מדוע היו לו שקיות כהות כל כך מתחת לעיניים.

אבל, לואי התעלם מהם, עושה את דרכו לעבר מושבו המוקצה באמצע הכיתה, נאנח כשהוא מתיישב.
המורה המחליף מסתובב מהלוח, מהבהב חיוך גדול לפני שהוא מכך בגרונו כדי למשוך את תשומת ליבם של כולם.

"בסדר, כיתה, בוא נתחיל ..."

_

בית הספר הסתיים והמסדרונות היו צפופים כרגיל. חבר'ה כדורגל מסתובבים עם בנות לצידם, מורים עומדים מחוץ לכיתות שלהם כדי להיפרד מהתלמידים כשאף אחד מהם אפילו לא אכפת להם.

הוא לא יכול היה לראות את הארי בשום מקום - מה שלא היה הפתעה מכיוון שאף אחד מעולם לא באמת יכול למצוא את חבריהם בסוף היום.

לואי יצא מבית הספר, עושה את דרכו לעבר מכוניתו.
הארי כנראה היה כמעט בבית, בהתחשב בכך שאמו אוספת אותו ברוב הימים.

לכן, הוא מחליט לפנות היישר לביתו במקום לעצור לבדו לזמן מה. הנסיעה היא כעשר דקות, לא כל כך רחוק, וזה גם נותן לו מספיק זמן לחשוב.
לאחר זמן מה שהיה במכונית כשידיו אוחזות בחוזקה בהגה, הוא סוף סוף חונה בחניה של ביתו של הארי, שואף נשימה חדה. הוא יוצא מהרכב, נושך את שפתו התחתונה מתוך הרגל כשהוא מעביר יד בשיערו.

לואי עושה את דרכו במעלה המדרגות, דופק שלוש פעמים בדלת. הוא ממתין. הוא לא שומע אף אחד בפנים. לואי דופק שוב, הפעם חזק יותר, נאנח כשהוא שומע צעדים עושים את דרכם לעבר הדלת. פתאום היא נפתחת,

"היי."