סיפור אהבה מר מתוק

פרק 1

ג׳יין לא זכרה את אמא שלה. היו תמונות, אבל אף אחת מהן לא באמת גרמה לה לחוש געגוע.
אולי פעם בשלהי גיל 12 הייתה לה תקופה קצת רגשנית. היא חיפשה דמות אמא בכל בחורה ברדיוס קילומטר שעליה עלול להניח עניים אביה.
בשום אופן לא דמיינה ג׳יין שבן, האבא הכל יכול שלה, מעדיף גברים.

אחרי ההגעה המתישה שלהם אל הבית פרשה ג׳יין לחדרה. היא נפלה אל המיטה והביטה סביב.
בלוס אנג׳לס החדר שלה היה גדול יותר, חשבה במרירות. היא לא יכלה להימנע מכך. היו לה שם קומץ חברים טובים, מיטה זוגית, מקלחת צמודה לחדרה והכי חשוב- תשומת ליבו המוחלטת של בן, שכעת נאלץ להיות אב גם לאמילי.
גם היא זכתה לתשומת לב מטובי- כך שהיא לא התנהגה מאוד בהגינות, אבל לג׳יין לא היה אכפת.
המיטה שלה הייתה מוצעת במצעים סגולים ופרחוניים, ואף על פי שהייתה קטנה רק במעט מהמיטה הענקית שלה בלוס אנג׳לס הייתה לה תחושה של צמצום נוראי.
כאילו עכשיו באמת לקחו ממנה הכל.
ג׳יין נרדמה מיד אחרי שהרשתה לעצמה לעצום עניים לרגע וכשתעוררה, הלילה קידם את פניה בחשכה.
העלטה המקפיאה חדרה לה לעצמות. קרני אור קלושים מפנסי הרחוב חדרו דרך החלון והאירו חלקית את החדר, וידה עקצצה מהתנוחה הלא נוחה בה נרדמה.
ג׳יין נרעדה ממשב הרוח הקרירה ומיהרה לקום ולסגור את החלון. גופה הגיב בצורה ההולמת לחוסר האחריות שלה על ידי סימנים של תחילתה של תקופת צינון.
היא שנאה להתקרר ולהיות חולה.
שיערה הערמוני דגדג את לחייה וגיין הסיטה אותו לאחור. הוא ארך לה קצת עד אחרי הכתפיים, כרצוי. במילא ג׳יין שנאה את הסרבול שבשיער ארוך ובטיפולו, מה שהיה לה הספיק והותר.
היא פשטה את בגדיה באיטיות, מקלפת את שכבות המעיל שאיתם נרדמה ונשארה בתחתונים וחזיה. עורה הפך אדום ומגורה בצידי רגליה, היכן שתפרי ג׳ינס הסקיני הותירו את חותמם, והפיתוי להושיט יד ולשפשף את הפס השקוע והאדמדם כמעט הכניע אותה.
ג׳יין התכופפה להוציא את הפיג׳מה שלה בדיוק כשנפתחה הדלת בקליק.
בחור שחור שיער ופרוע מראה הביט בה בבלבול.היא איבדה לרגע את היכולת לדבר או לזוז מרוב הלם.
שניהם היו שרויים במן קיפאון. הרגע, השניה, הדקה שבה אף אחד עוד לא באמת מבין מה קורה.
ג׳יין הייתה יותר מבהלם- היא הייתה בשוק מוחלט. הבחור ההוא היה יפה להפליא.
היא לא אדם שמתעמק הרבה בחיצוניות, לרוב היא אפילו פוסחת על אנשים נאים ומבטלת אותם אוטומטית במחשבה שאלו לעולם לא יירצו להתחבר איתה. אבל עכשיו- הו, כמה שהיא רצתה להתחבר איתו. להכיר אותו בכל צורה אפשרית שקיימת.
היא הייתה שקועה בו כל כך עד שהבחינה שניה אחת מאוחר מדיי שהיא לא לבושה.
״אני מצטער, לא ידעתי שיש פה מישהו.״ הוא התנצל בפניה. היה לו קול עמוק. כנגנית פסנטר הזכיר לה קולו את הצלילים הנמוכים במנגינות, הדרמתיים, אלו שנותנים נופך מסוכן למלודיה.
למרות ההתנצלות שוטטו עניו על כל חלקיה החשופים. היא התעוררה מן ההערצה הרגעית שלה אל המצב האבסורדי אליו נקלעה.
״אני...פשוט תצא.״ היא מלמלה. או שישאר, כדי שתוכל להביט בו עד בלי די.
אבל הג׳נטלמן האנגלי הנהן ושלח לה מבט אחרון בטרם סגר את הדלת והשאיר אותה לבדה, בחושך.
ג׳יין לא טרחה להתלבש לאחר מכן. היא נכנסה אל בין הסמיכות וניסתה להירדם, אף על פי שידעה שלא תוכל לצלול אל תוך שינה נטולת חלומות.

בוקר יום שבת היה תחילתו של היום השני שלה באנגליה. היא הייתה צריכה להרים טלפון אל חברותיה בלוס אנג׳לס ולבכות על מר גורלה, על מזג האוויר האיום וההתקררות שלה אבל משום מה הייתה ג׳יין שאננה יותר לגבי הכל.
במקום כל אלה היא התארגנה בזריזות וירדה למטה, שם חיכו לה בן, טובי ואמילי, צוחקים יחד ואוכלים ארוחת בוקר.
ממש כמו משפחה רגילה. כמעט.
״הנסיכה שלי!״ קרא בן וניגש לנשוק על מצחה. כמו פעם כשהייתה ילדה קטנה, מפונקת ובלתי נסבלת.
ג׳יין חייכה לזיכרון והתיישבה על כיסאות הבר סביב אי השיש במטבח. ״בוקר טוב.״ בירך אותה טובי והגיש לה צלחת סקונס וריבה. ״כנראה היית ממש עייפה אתמול אחרי הטיסה. נרדמת מוקדם ולא רצינו להעיר אותך.״ הוא חייך.
התאבון של ג׳יין התעורר באחת למראה הצלחת העמוסה.
״דבר בשם עצמך!״ קראה אמילי וצחקה. ״ניסיתי להעיר אותך אבל ישנת חזק, ממש כמו בול עץ!״ פנתה אליה. השיער הצבוע האדמוני שלה היה אסוף בפקעת מרושלת אבל חוץ מזה, לא העב שום דבר בהופעתה שניתן היה להגדיר אותו כמרושל. אמילי הייתה התגלמות השלמות.
״הייתי עייפה.״ משכה ג׳יין בכתפיה. היה משהו באמילי שהיא לא יכלה לאהוב. היה לה קשה לשים את האצבע על מה.
״אמילי!״ נזף בה טובי, ״אל תדאגי, אנחנו מבינים. למעשה רציתי שתכירי מישהו.״
מישהו?
הייתה לג׳יין החלפת מבטים חשאית עם בן, שרמז לה בעניו להתנהגות מופתית.
״קשה לי להאמין שלא יצא לכם להיפגש עד עכשיו אבל...הנה אתה!״ טובי הביט מאחורי גבה בחיוך.
היא הסתובבה להביט לאחור, אל אותו מראה משובב לב מהלילה, ומשום מה היא לא הייתה מאוד מופתעת.
גם הוא לא נראה מופתע.
שיערו הפרוע הזדקר לכל עבר ובאור בוקר יכלה ג׳יין להבחין בירוק בהיר בעניו, כמו כרי דשא רעננים. הירוק ההוא הביט בה באינטנסיביות.
ואז היא קיבלה סתירה מצלצלת- כזו שסיחררה אותה לגמרי והוציאה אותה לגמרי מכלל ריכוז.
טובי אמר, ״תכירי את אח שלך. זה תומאס, הבן שלי.״