סיפור אהבה מר מתוק

פרק 9

החושך הפחיד את ג׳יין. הוא בלע את החדר והקפיא אותה, ועכשיו, כשהיה חור שחור ופעור בליבה החושך עמד לאכל גם אותה.
ג׳יין התחפרה בתוך עצמה והתכווצה לכדי כדור, היא חיבקה ברכיה אל החזה ובכתה. דמעות שקטות וחמות.
למצעים היה ריח של תומאס, לכרית היה את הריח שלו. זה הזכיר לה כמה הייתה קרובה אליו כמה שעות קודם לכן, התנשקה איתו בלהט והסניפה את הריח המשכר הזה אל תוך ריאותיה. זה גם הזכיר לה כיצד הדף אותה מעליו בפתאומיות.
היא הצטמררה בתגובה לזיכרון עניו הכועסות.
מעולם, בכל 17 שנות חייה, לא היה אדם שהביט בה בצורה כה סולדת. חוץ מתומאס, שישן כעת על הספה, במרחק של מטרים ספורים ממנה. נדמה היה שמלבד הדלת שהפרידה בניהם היה גם אוקיינוס שלם.
הבוקר הגיע מבלי שתעצום עין. האור עלה לאיטו, אור שמש חיוור ומנומנם, והקרניים הסתננו אט אט דרך החלון וגירשו את הלילה.
לצערה של ג׳יין, הם לא סילקו את כל התחושות הרעות שרדפו אותה.
היא נשארה במיטה גם כששמעה אותו קם. צעדיו הקלים הגיעו אליה במעומעם, כמו גם קול זרם המים הנפתח ועוד מיני רעשים המרמזים התארגנויות הבוקר השגרתיות. היא הייתה צריכה לקום ולהסתלק. ובכל זאת, כשנפתחה הדלת בעדינות, עצמה ג׳יין את עניה והעמידה פני ישנה.
החזה שלה עלה וירד בקצב מדוד, אף על פי שליבה השתולל. ומאחורי עפעפיה נראה האור העז בצבע אדום.
ידו של תומאס נגעה בעדינות בכתפיה.
המגע צרב.
״אני יודע שאת ערה.״ אמר תומאס. ״קומי ואני אקח אותך הביתה.״
האם הוא באמת ידע שהיא ערה? או שברוב טיפשותה השאירה לו ג׳יין דרך לדעת זאת.
ככה או ככה, זה לא שינה.
הנסיעה עברה בקרירות. ג׳יין לא פצתה את פיה, כמו במין מחאה שקטה. היא התנהגה בחוסר אדיבות מוחלטת ואילו תומאס התעלם ממנה. הוא נהג ברכב מסוג פולסוואגן כחולה והתרכז בעיקר בכביש הפקוק וברמזורים המתחלפים. כשהגיעו לכביש היציאה מלונדון הגביר תומאס את המהירות וג׳יין נשכה את לשונה כדי לא להעיר לו.
הוא עצר לה בקצה הרחוב, היכן שלא יראו אותה יוצאת מהמכונית שלו, מה שהשאיר לה מטרים ספורים להמשיך ברגל.
ג׳יין פתחה את הדלת והעיפה מבט אחרון בעניים הירוקות והיפות שלו.היא טרקה את הדלת בתחושת החמצה והתקדמה אל הבית.
לשמחתה הוא היה ריק.
ג׳יין נכנסה אל מיטתה, תשושה מעייפות וממחשבות והתחפרה בתוך המצעים.
התגנבה לראשה מחשבה אסורה על כך שהייתה רוצה להיות עכשיו במקום אחר, במיטה אחרת, עם ריח שונה לגמרי. גברי ונקי...ושלו.
מאוחר יותר היא התיישבה מול המחשב הנייד שלה, סמוקה ורועדת, עם כוס מהבילה של תה חם.
היא התכוונה לפנק את עצמה בסרט, אחד האחרונים והעכשווים שיצאו לאקרניום. משהו עם המון אקשן ויריות, בשום אופן לא קומדיה רומנטית שתגרום לה להזיל דמעות. יותר ממה שכבר הזילה, הכוונה.
ואז התעורר לחיים המחשב.
׳שיחה מברוקלין׳ נכתב על הצג, יחד עם תמונה מגוכחת להחריד של חברתה הטובה.
ג׳יין לחצה על אנטר בלי לחשוב פעמיים. היא הסתחררה לרגע ממראה חדרה של ברוקלין ברקע ומהכלבלב העיקש שרחרח את המצלמה ללא לאות.
יותר מהכל היא התרגשה מקולה של ברוקלין.
״ג׳ייניי!!!״ צווחה ברוקלין גם היא בהתרגשות, והקול היה כה מוכר עד ששוב עלו דמעות בעניה.
״ברוק! אלוהים אדירים זה לא אמיתי, לא דיברתי איתך שנים!״ התרפקה ג׳יין על המראה המוכר האהוב והמנחם. גם אם הייתה ברוקלין במרחק 11 שעות טיסה עדיין נוצרה האשליה כאילו היא עומדת לפניה.
״מעניין למה,״ צקצקה ברוקלין בלשונה, אבל ג׳יין הכירה אותה מספיק כדי לדעת שהיא מתלוצצת. ״כנראה אנגלייה סחררה אותך לגמרי ושכחת אותנו!״ האשימה אותה בחיוך.
״כן כמובן, אבל הסחרחורות שלי היו אך ורק מכמויות התה והסקונס שאכלתי בשבעות האלה.״ גלגלה ג׳יין את עניה. מצב רוחה השתפר פלאים.
ברוקלין צחקה ונפלה קורבן למשקלו של הכלבלב, קייסי, והתרסקה בקול אל הרצפה. אפילו התמונה דרך המצלמה הפכה מעט מטושטשת לרגע.
ג׳יין גם היא צחקה.
״הו כלב ארור, אני אסרס אותך ואכריח אותך לצפות בכלבים אחרים בתקופת הייחום..״ היא קמה ממלמלת ופרועת שיער.
״ברוק את התגלמות המושלמת של המושג ליידי.״ גיחכה ג׳יין.
״אם את אומרת.״ היא נעצה בה מבט מוזר, דרך מסך המחשב נראו עניה מעט פוזלות. ״כלומר, את זו שגרה עם האנגליים הפלצניים עכשיו, שמעתי שהם הולכים עם ריפוד בתחת כדי להישאר זקופים.״
ג׳יין לא התבלבלה לרגע.
״עוד לא יצא לי לבדוק את העניין, אני אודיע לך ברגע שאגלה משהו מעניין על המנהגים המגונים שלהם.״
״או...״ שוב המבט המוזר על פניה של ברוקלין. ״שתתני לי לבדוק את העניין בעצמי.״
״ואיך את מתכוונת לעשות את זה?״ שאלה ג׳יין משועשת.
ברוקלין עשתה עצמה חושבת. היא קמה ממקום מושבה, כך שכעת יכלה ג׳יין לראות רק את גופה ופשפשה בבלאגן שעל הסיפרייה שלה.
״מה את עושה שם?״ ניסתה ג׳יין להטיב לראות.
״טאדאם!!״ דחפה ברוקלין אל המצלמה דף כלשהו. היא התקרבה יותר מדיי כך שהכל נראה בטישטוש אבל ברגע שהתמונה התמקדה יכלה ג׳יין לקרוא את המילים בבירור.
׳טיסה מלוס אנג׳לס אל נמל התעופה קנדי בלונדון. שעה משוערת 7:00 , 25 בדצמבר.׳
כלומר, חג המולד.
היא פערה את פיה בהלם. התה, שנשכח מזמן בידיה, כמעט ונשפך על כל המצעים. רק במזל הצילה ג׳יין את המיטה שלה מאסון.
״אויאלוהיםאדירים.״ היא מלמלה ומצמצה פעמיים כדי לוודא שהיא רואה נכון, אבל ברוקלין כבר הרחיקה את הדף מהמצלמה וגילתה את פרצופה המחוייך.
״לא,״ היא בחנה את ציפורניה במין שעשוע. ״זו רק אני, ברוקלין.״
״אם היית לידי הייתי מנשקת אותך.״ אמרה ג׳יין, עדיין בהלם.
״עוד מעט...אתן לך לא רק לנשק אותי, אלא גם לחבק אותי!״ היא צחקה באושר וכל האיפוק שהפגינה עד כה נעלם.
״ההורים שלי מבקרים שם, בהתחלה זו הייתה חופשה ואז אבא שלי אמר שהוא צריך להישאר כדי לסדר עניינים בשגרירות, ישר עלית לי לראש והתחננתי בפניהם להישאר אצלך לחופשה!״ החיוך של ברוקלין היה כולו אושר.
״אז את פה...לכל החופש?״ היססה ג׳יין. היא רק רצתה להיות מוכנה נפשית למקרה שברוקלין תצתרך לעזוב אחרי יום או יומיים, אבל היא פירשה את ההיסוס שלה אחרת לגמרי.
״זה בסדר מצידך נכון?״ פניה העלו מבוכה. ״התרגשתי כל כך שלא חשבתי שאוליי זה יעמיד אותך במצב לא נוח, אני יודעת שעכשיו כשבן התחת-״
״לא, מובן שלא!״ קטעה אותה ג׳יין. ״אני אשמח שתבואי זה יהיה נהדר. אני בטוחה שכולם ישמחו להכיר אותך, במילא נהיה רק שתינו רוב הזמן, נוכל ביחד להכיר את לונדון יותר טוב.״
המחשבה ריגשה אותה, ג׳יין ראתה זאת. היא הכירה את חברתה ההרפתקנית.
״אז נתראה בעוד....כמה? שבוע? שבוע וחצי?״ ברוקלין הסתה את קייסי האומלל, שהסתובב והשתולל סביבה, צמא לתשומת לב.
״אני אחכה בקוצר רוח!!״ נשמה ג׳יין לרווחה. היא הרגישה מזה שבועות רבים שהולך להיות לה...כיף? טוב? כמה שלא חיפשה את המילה המתאימה היא לא מצאה.
היא פשוט הרגישה מאושרת.

*******
סליחה על האיחור...וחג שמח!