סיפור אהבה מר מתוק

פרק 22

אמילי הביטה בג׳יין במן הבעה מאוסה מעל כוס הפונץ שלה.
אפילו בלי להריח היא יכלה לדעת שהקערה ההיא וודאי מתובלת בוודקה זולה. הרי לא ייתכן שחצי שכבה נכנסה להיי מכלום.
גם בשמלה היפיפייה שלה לא הרגישה ג׳יין סיפוק.
היא נראתה טוב, עם הכחול רויאל על גבי עורה השזוף ושערה הערמוני מפוזר סביב פניה, בתסרוקת קצרה ומחוצפת. כמה נערים פנו אליה, כאלו שלא ידעה שלמדו איתה בחצי שנה הזו באותה השכבה.
עד כדי כך היא הייתה אטומה.
ג׳ין סירבה אבל בכל מקרה, כי היא נהנתה הרבה יותר להסתכל על הרוקדים מהצד.
לא הייתה יותר היררכיה או קבוצות ויריבויות. בשמלות וחליפות, בסופו של דבר כולם התרכזו על רחבה אחת ורקדו לצלילי אותה מוזיקה.
לא היה זמן להתעסק בשטויות, הם הרגע סיימו 12 שנות לימוד.
ועדיין, היא לא הרגישה שום סיפוק.
אולם הספורט הבית ספרי עשה הסבה וכעת הפך לאולם ריקודים. עם סרטים שתלויים מהתקרה ובלונים מבריקים מפוזרים בכל עבר.
וועד השכבה עשה עבודה מצויינת, היא וודאי תזכור את המסיבה הזו לטובה.
קייט רקדה באיפוק על הרחבה יחד עם בן זוגה, אבל ג׳יין ידעה שהסיפור שלהם ייגמר עוד הלילה. קייט הייתה מאוהבת עד כלות בסאם.
הלילה היה עוד צעיר כשהחליטה ג׳יין לפרוש.
היא צעדה על עקביה אל היציאה והתעלמה מהמבטים של אמילי.
לא היה לה מושג על מה דיבר איתה תומאס ומה אמר לה, והיה ברור מאוד שעשה כן. אבל מלבד מבטים היא לא עשתה דבר.
זה עדיין לא אומר שג׳יין שכחה את מה שכן אמרה לה.
לא. זה פשוט היה כואב מדיי.
היא עמדה ללכת דרך החניה, לצאת אל הפארק ומשם ללכת אל הקילומטר היחיד עד הבית משום שהיא ידעה שרגליה לא יסבלו את הדרך הרגילה בעקבים, אבל מתחת לפנסי הרחוב הבחינה ג׳יין בדמות מוכרת. נשענת על גבי מכונית.
קלוד עמד בחנייה, עם ידיים בכיסים ומבט תוהה.
הוא רדף אחריה בנואשות בחודש האחרון מאז המסיבה. בהתחלה התנצל שוב ושוב, ואז התחילו הפניות שלו לקבל גוון פלרטטני. הוא רצה אותה, ג׳יין הבינה את זה. היא לא הייתה סתומה לגמרי בכל מה שקשור לבנים.
לכן היא התאמצה להתחמק ממנו כל כך.
כמו עכשיו.
היא סבה על עקביה ופנתה לכיוון השני, לפני שישים לב לנוכחותה.
אבל זה כבר היה מאוחר מדיי.
״את לא חייבת לברוח. אני מבטיח שאני לא מזיק.״
היא פקפקה בכך. אבל לשם הנימוס הייתה חייבת להסתובב.
״אני לא בורחת. מאף אחד.״ הדגישה את החלק האחרון של המשפט. אולי בדיעבד היא הרגישה בפנים שהיא כן בורחת. מתומאס, מהתמודדות, מבדידות.
קלוד הרים גבה אבל לא אמר על כך דבר. ״את מוזרה.״
הפעם היה תורה של ג׳יין להרים גבה.
״אין הרבה בנות שבאות לנשף סיום לבד, בפרצוף חמוץ ופורשות אחרי שעה. לא היה עדיף להישאר בבית?״
הסומק ששטף את פניה של ג׳יין היה סומק של כעס. מתוך המבוכה, עלה בה כעס נוראי.
״למה בכלל אכפת לך מה אני עושה?״ שאלה בזעם עצור. ״אני לא אתן לאף אחד דין וחשבון על מה שאני עושה, בטח לא לך.״
״חבל...״ קלוד הביט בה.
״חבל?״
״אני רוצה שתתני לי דין וחשבון.״
קלוד התקרב אליה. הוא היה גבוה ממנה, ובחליפה שלו נראה גופו אתלטי יותר מהרגיל. הוא התכופף מעט ובחן את פניה המזועזעות.
״למרות שזה נשף הסיום שלנו ואני באמת רוצה לשים פס על הכל ולנשק אותך, אני יודע שזה לא יילך. כנראה שפשוט אצטרך לחזר אחרייך בסבלנות.״
ג׳יין נשפה בחדות, המומה. ״אתה לא חושב שזה מוגזם?״
״מה מוגזם?״
״לעשות את כל זה רק כדי להיכנס לי לתחתונים?״ שאלה, וראתה את פניו מתקשחים. ״עשית רושם של אדם נחמד בהתחלה. אל תהפוך לנחש.״
״אני לא עושה את זה כדי להיכנס לך לתחתונים.״ הבהיר קלוד. ״אני עושה את זה כי את מוצאת חן בעניי.״
״אני לא מעוניינת בך.״ השיבה ג׳יין בקור ועקפה אותו. ליבה כאב, הפצע עוד לא נסגר. היא לא חשבה על אף אחד, היא תוכל לחשוב על אף אחד ועל כלום מלבד עליו. על תומאס.
״תני לי לפחות להסיע אותך!״ צעק קלוד מאחורי גבה, אבל היא התעלמה.
דמעה עגולה, שמנה וסוררת התגלגלה החוצה על לחייה שעה שברחה משם במהירות.
היא, שלא בורחת. מאף אחד.

*****
סליחה על הפרק הקצר, מיהרתי להעלות פרק מעבר כדי שאני אוכל להתקדם לקראת הסוף.
תודה לכל מי שקורא את הסיפור! לאב לאב