סיפור אהבה מר מתוק

פרק 8

״את בסדר עכשיו.״ המשיך תומאס ללחוש. הוא היה כנה וקרוב וידיו החזיקו אותה חזק. ״אני מצטער, עכשיו הכל בסדר.״ קולו חיזק אותה בבכיה.
ג׳יין הרפתה ממנו. היא נאבקה בדמעות והסיטה את ראשה, פגועה.
הבחור שחור השיער נראה חסר כוחות, הוא שכב על המדרכה, מלמל רצף לא ברור של מילים ומגרד את עצמו בטירוף. מלמעלה, הבחינה ג׳יין שהוא לא נראה מאיים. לולא הבהיל אותה כל כך רגע קודם לכן היא הייתה מרחמת עליו.
היא נתנה לעצמה להרגיש בטוחה רק בגלל נוכחותו של תומאס לידה, אבל עדיין, זה לא אומר שסלחה לו על הנטישה.
״בואי נלך.״ הוא אחז במפרק ידה, הפעם בעדינות. וג׳יין נתנה לו. הוא הוביל אותה אחריו לאורך הרחוב והיא לא ידעה האם היא רוצה להיצמד אליו יותר או לנתק איתו כל מגע.
רגשות הפגיעה והכרת התודה התנגשו בניהם וג׳יין נשארה חסרת יכולת להגיב. בינתיים, היא נתנה לו לעשות כרצונו.
הם המשיכו ללכת דקות אחדות ושוב צינת הלילה הקפיאה אותה.
תומאס נעצר בכניסה לבניין קומות גבוה והביט בה. ״קר לך?״ הוא שאל ברוך.
ג׳יין השיבה בשתיקה רועמת.
הוא משך אותה פנימה והלובי המאובק היה מוזנח, אבל חמים. פניה של ג׳יין הפשירו מעט, אבל קצה אפה נשאר אדום. היא השפילה את עניה אל הרצפות ומלבד שלא להישיר לו מבט.
״תחזרי הביתה, ג׳יין. אני רציני.״ הפציר בה תומאס.
״לא.״ קולה רעד, אבל היא הייתה בטוחה בעצמה. תומאס נאנח.
״אתה מתכוון ללכת שוב?״ היא הרימה אליו את מבטה והירוק הזך שבעניו החליש אותה. היא השפילה אותו שנית. ״גם אם תעשה את זה, לא אכפת לי. מצידי להישאר ברחוב עד הבוקר.״ אמרה. למרות שבתוך תוכה ידעה ג׳יין שאלו מילים ריקות.
כן אכפת לה שהלך. היא לא רצתה להישאר לבד בקור עד הבוקר. ותומאס ידע את זה.
לסתו התהדקה. ״אני מצטער, לא הייתי צריך לעשות את זה, אבל אל תהיי מגוכחת אני לא אתן לך להישאר ברחוב.״
ג׳יין חייכה. חיוך שבור ומזוייף להחריד. ״מי יודע?״
תומאס התקרב אליה בשקט. הצעדים החרישיים שלו היו הדבר היחידי שנשמע ברחבי הלובי.
זה וקול הנשימות שלהם.
הוא הרים את ידו ולרגע חשבה ג׳יין שהוא עומד ללטף את לחייה. היא עצמה את עניה בחוזקה והמתינה.
״תעלי.״ הוא פקד בשקט.
עניה נפקחו.
״תעלי.״ חזר על עצמו תומאס. עניו התכהו והוא שוב נראה כועס.
ג׳יין בלעה רוק בשקט ועשתה כדברו. היא עקפה אותו ועלתה באיטיות במעלה המדרגות. היא יכלה להרגיש את מבטו מחורר את גבה, אבל היא לא הייתה בטוחה, ולהסתובב אליו לא היה בא בחשבון.
״מכאן...״ הוא הוביל אותה לדלת הראשונה במסדרון הארוך בקומה השלישית. דלת העץ הפשוטה נפתחה בעזרת מפתח ותומאס צעד פנימה לפניה. ״תיכנסי.״ הוא אמר, ובעצם נתן לה אישור להציץ אל תוך חייו.
יהיה זה שקר גס אם תאמר ג׳יין שהיא לא הייתה קצת סקרנית. ממראה ראשון נראתה הדירה רגילה למדי- עם כוננית ספרים עמוסה, פינת אוכל ומטבחון קטן כיאה לדירת סטודנט יחיד במעונות.
ואז היא שמה לב לפרטים הקטנים.
כמו התמונה הממוסגרת שהייתה תלויה על הקיר המזרחי ופסלי האומנות המופשטת בכל פינה, שהציגו לראווה איברים מוצנעים מפוסלים ומידות שונות של גופים. היה גם ציוד קמפינג ארוז על הרצפה, במקום די גלוי לעין.
מלבד זה תומאס היה מסודר למדיי.
״תשתי משהו?״ הוא הניח את המפתחות על הכוננית.
ג׳יין עמדה בכניסה בלי לזוז. ״אני לא צמאה.״ קולה יצא קריר יותר משרצתה שיצא.
תומאס הציץ בה. ״הבנתי, את כועסת עליי, זה בסדר. אבל אני עדיין חושב שלא היית צריכה להיות שם. זה לא מקום בשבילך.״
לא היה לה שום כוח או רצון להעלות את הנושא, אבל תומאס המשיך בשלו.
״לא משנה מה הסיבה, את צריכה לדעת להישמר יותר טוב. תכבדי את עצמך.״
״תפסיק כבר!״ התפרצה ג׳יין.
״אני לא עושה כלום.״ הוא משך בכתפיו.
ג׳יין ניגשה להתיישב על הספה. היא קברה את ראשה בין ידיה וניסתה להקשיב לקול הנשימות של עצמה.
״אני לא אספר לאף אחד, בתנאי שזה לא יקרה שוב.״
״אתה לא מכיר אותי.״ מלמלה ג׳יין.
״אני לא צריך להכיר אותך. הבהרת היטב מקודם שאני כלום בשבילך.״
״אתה לא מכיר אותי בכלל, אדיוט.״ היא סיננה בעויינות. היא שמעה את צעדיו מתקרבים אליה וליבה הלם.
תומאס התיישב על השולחן הקטן מולה והוריד את ידיה, המגע שלו שלח בגופה זרמים של התרגשות. לעזעזל, היא לא רצתה להתרגש ממנו.
״תסתכלי עליי,״ ביקש כשענייה התחמקו מעניו.
ג׳יין עשתה כדברו.
היה שקט מתוח למשך רגע ארוך. תומאס נראה כאילו הוא לא עומד לומר דבר, וידיה הפכו לחות מזיעה היכן שידיו אחזו בה. היא הפכה מובכת לחלוטין מהסיטואציה והשפילה שוב את מבטה.
״אני רק דאגתי. כשראיתי אותך על הבר עם החולצה הורודה הזאת,״ הוא עצר לרגע. ״זה היה הכי לא מתאים בעולם, נראית תמימה מכדי להיות שם.״ תומאס לא שחרר את ידיה המזיעות, הוא אחז בהם חזק.
מסך שיערה הסתיר ממנו את פניה וג׳יין בירכה על כך, היא לא ידעה כיצד עליה להגיב לדבריו.
תוצאס נשמע באמת ותמים, דואג. בכנות מוחלטת.
״הייתי חייב להוציא אותך משם, והתעצבנתי כשסירבת.״ הוא נאנח משלא הגיבה, ופתאום ידיו שחררו את ידיה.
״אני לא ילדה קטנה, אתה לא צריך לחשוב ככה.״ אמרה ג׳יין. משום מה מילותיו צרבו אותה. היא הביטה בו, סוקר אותה בעניו הירוקות.
לא כמו אישה.
כמו...ילדה. ילדה קטנה שיש לוודא שהכל בסדר איתה.
״במונחים שלי את ילדה.״ הוא השיב מעט בקרירות ומשהו בתוכה נשבר.
אל תאמר את זה, תחזיר את זה בחזרה, צרח מוחה. אני לא ילדה, שלא תעז.
הוא גמר את רוחה, ולמה?
תומאס המשיך להביט בה, וג׳יין נאבקה בעצמה.
התשוקה בערה בה בכל פעם שנגעו, בכל פעם שהגניבו מבט. זרמים של התרגשות עברו בה למראה גופו החסון, מחשבות מלוכלכות ורצון עז לגעת בו באופן הכי מיני שאפשר.
ג׳יין עמדה לאבד את דעתה.
הוא חשב שהיא ילדה קטנה. אבל לא ככה מרגישות ילדות קטנות.
״כדאי שתלכי לישון.״ אמר תומאס, קולו הנמוך גרם לעקצוצים בין רגליה, לתשוקה ארורה ושוטפת להתקרב אליו עד כדי אפס מרחק.
״אני לא עייפה.״ הביטה בו ג׳יין באינטנסיביות.
הוא התעלם מדבריה.
״מחר אני אקח אותך ל-״ היא קטעה את דבריו בנשיקה.
ג׳יין הניחה את שפתיה על שפתיו בעדינות תחילה, אבל אז הכל הפך פראי ובלתי מרוסן.
תומאס נהדף לאחור ונשכב בגבו על השולחן וג׳יין עלתה על גופו. היא התיישבה על בטנו התחתונה ונישקה אותו כמו שמעולם לא נישקה גבר. היא התנשפה בכבדות מפחד וערגה ועונג. אגנו השתפשף בין רגליה ולשונו התערבלה בפיה. הכל הפך רטוב, כמעט אירוטי.
ככה או ככה- כשתומאס אחז בשערה וקירב את ראשה אל שלו, כשהוא דחף את אגנו מעלה, אליה, ונישק אותה בפראות. הוא לא עשה את זה כאילו הייתה ילדה קטנה.
ג׳יין יכלה לזהות שהוא רוצה אותה בדיוק כמו שהיא רוצה אותו.

*****
רציתי להגיד תודה לכל מי שקורא את הסיפור שלי, ותודה למגיבים- זה ממש ממש משמח אותי!