סיפור אהבה מר מתוק

פרק 2

פעם חשבה ג׳יין שלעולם לא תגיע למצב בו הרגש משתלט על המוח. אבל עובדה; הנה היא עומדת באמצע המטבח, בלי מילים.
הרגשת ההלם וההחמצה הותירה אותה פעורת פה.
״נפגשנו.״ המבט של תומאס ננעץ בה, כאילו לא היה שם עוד אף אחד מלבדם. הזמן עצר מלכת כששקעה בתוך עניו.
״זה כל כך מוזר שלא נפגשתם לפני החתונה.״ העירה אמילי, והרגע נפסק.
תומאס נראה מעט חסר סבלנות. הוא עבר להביט באמילי אבל דבריו היו כללים מכדי להתכוון רק אליה. ״אתם יודעים למה לא יכולתי להגיע. אין טעם לחטט בזה.״ הוא אמר, ונראה שהשיחה הסתיימה עוד לפני שהתחילה.
רק ג׳יין המובכת נשארה מבולבלת, ללא יכולת להבין במה מדובר. אף על פי ששנאה את העובדה שהיא היחידה שלא יודעת למה, לא נראה שמישהו מתכוון לשתף אותה.
״אני אצא עכשיו, יש עוד הרבה סידורים ובירוקרטיה שצריך לטפל בהם עם המעבר לכאן.״ הסביר בן והביט בטובי.
״אני אסע איתך למשרד.״ סיים טובי את הקפה בלגימה ומיהר לקום אחריו.
״שיהיה יום טוב.״ קרא בן לשלושה וידו ליטפה בעדינות את גבה של ג׳יין.
״יום טוב!״ חייכה אמילי ושילבה את ידייה על השיש.
ג׳יין הסתובבה להביט בבן. ״בהצלחה׳ אמרה הבעת פניו, ואז הוא הסתובב ויצא החוצה כשבעקבותיו טובי.
החיוך שהשתדלה ג׳יין לשמור על פניה מאז נשבר מעט.
״מחר תבואי איתי לבית הספר,״ אמילי הביטה בה. ״את תיראי שיהיה כיף. בכל מקרה לא נשאר הרבה זמן ללימודים ככה שבאת בדיוק למחצית השניה ולטקס הסיום. תאמיני לי שהרווחת כי במחצית הראשונה היה גיהנום עלי האדמות..״
פטפוטיה הבלתי פוסקים של אמילי העכירו את מצב רוחה של ג׳יין, אבל היא השתדלה להתמקד בהם ולא בנוכחות של אדם מסויים שישב לידה.
המשימה הייתה קשה עד בלתי אפשרית.
תומאס לעס בשקט חתיכות בישקוט מצנצנת, עניו הירוקות מהורהרות ובוהות בנקודה לא ברורה על השיש בריכוז לא ייאמן.
״היי, ג׳יין! מה את אומרת?״ החזירה אליה אמילי את תשומת הלב.
״לגבי מה?״ התבלבלה.
״רוצה לבוא איתי לשוק קמדן?״
חמק מג׳יין החלק בו ייתכן והביעה עניין כלשהו בבילוי משותף עם אמילי. למעשה, היא ממש לא רצתה ללכת עם אמילי לאן שלא יהיה, אבל מצד שני היא כן רצתה לצאת ולהתאוורר.
״נו?״
״כן בטח.״ אמרה ג׳יין. סיבה נוספת הייתה העניים הירוקות שננעצו בה באותו הרגע, היא לא הייתה בטוחה שתוכל להתמודד מולן מבלי לאבד את ההגיון הבריא שלה.
״אתן מתכננות לקחת את המכונית?״ שאל תומאס. הוא שפשפף את ידיו זו בזו כדי להיפטר מהפרורים והתמתח. היה לא מנומס מצידה שלא להביט בו- אז היא הביטה. וכמה שהיא אהבה את מה שראתה.
שרירי זרועותיו השתרגו מתחת לעור הלונדוני החיוור וחזהו נצמד לחולצת הטריקו; חזה טיפשי שרירי ונוקשה.
״ברור, איך עוד נגיע ללב לונדון?״ אמילי גלגלה עניה וקמה בעודה ממלמלת. ״איזה אדיוט, איך לא קר לו...״
מאוחר מדיי הבינה ג׳יין שרק היא ותומאס נמצאים במטבח, לבדם. לא היה לה שום מושג איך לא חשבה לשאול אותו אתמול בלילה מיהו, הסיטואציה הייתה מביכה מידיי עבורה, בכל מקרה משגילתה הרגישה מאוכזבת. לא שהעובדה שתומאס הוא אחיה החורג הפריעה לה, אלא שהיא ציפתה, או רצתה יהיה יותר נכון לומר, שיהיה משהו....אחר.
עכשיו כל מחשבותיה נשמעות מעוותות בצורה בלתי נסלחת. ג׳יין עצמה מרגישה שיש בה משהו מעוות.
להימשך בצורה כזו לאחיך? זה לא יקרה לעולם.
היא הביטה בו אוסף את הצלחות הריקות אל תוך המדיח, בשקט שניבט בכל תנועה שלו, בעצמות הלחיים המסותתות והלסת החזקה. לדעתה תומאס היה כליל השלמות, אל שחור שיער שירד לעולם- ובחיים לא יהיה שלה.
לא היה טעם אפילו לחשוב מה היה קורה אם הייתה פוגשת אותו בנסיבות אחרות, מה גם שתומאס היה אדיש אל ג׳יין לגמרי.
״אתה לא מתנצל על אתמול?״ שאלה ג׳יין. הוא עמד כעת בגבו אליה כך שלא היה לה מושג מה הבעת פניו.
זה היה קצת מטופש לדבר על אתמול, גם מביך. אבל היא פשוט רצתה לדבר איתו...לשמוע את קולו.
״התנצלתי. אם את רוצה אעשה זאת שוב.״ הוא לא הסתובב אליה. תומאס לא העניק לה את ההעונג שבלראות את פניו שוב.
״זה בסדר.״ בלעה ג׳יין גלולה מרה. היא התכוונה לעלות למעלה ולהסתגר בחדרה, לקלל על הטיפשוט שלה, על המעבר ועל הכל. אבל אז הוא הסתובב. תומאס סגר את המדיח ונשען עליו.
״מה את חושבת על אנגליה? שונה ממה שאת רגילה אליו אני מניח..״
בטנה של ג׳יין התהפכה והתערבלה כל כך חזק עד שחשבה שתקיא.
״קר פה...אבל אני אוהבת את האופי הרגוע של החיים פה, כמעט כולם שאננים כל כך.״ הסבירה בזהירות. היא חשבה שיצחק ממנה, אבל תומאס רק נראה קשוב.
״יש משהו במה שאת אומרת... לא חשבתי על זה ממש עד עכשיו.״
״כי אתה גר פה.״
״לא ממש פה.״ גיחך תומאס. ״אני לומד האוניברסיטת לונדון ברובע לומסברי. שם אני גר, במעונות.״ הסביר למראה הבעתה המבולבלת.
ליבה של ג׳יין נפל. ״אבל נראה אחד את השני, נכון?״ שאלה בחשש.
אין לכל הדבר הזה עתיד... ג׳יין ידעה שיהיה עדיף לו יהיה תומאס רחוק. אבל המחשבה העציבה אותה, היא רק רצתה להיות קרובה אליו ולהכיר אותו.
״בטח.״ הוא צחק. צחוקו העביר בה צמרמורת...מהסוג הטוב.
רחוק מהעין רחוק מהלב היא ניסתה לשכנע את עצמה. אבל כשהם חייכו אחד אל השני בצורה כזו, ג׳יין ידעה שלא המרחק ולא שום דבר אחר יגרום למשיכה העצומה שלה אליו לגווע.