סיפור אהבה מר מתוק

פרק 15

זה היה בוקר חדש. חורפי ולא מזמין כלל, אבל זה היה תחילתו של יום חדש.
ג׳יין נאלצה לקום בלית ברירה ולהיפרד מן הסמיכות.
היא הסתובבה כבר שבועות עם תחושה מעיקה במעמקי בטנה, זה גרם לה להיות חולה.
פשוטו כמשמעו- ג׳יין הרגישה חולה. היא קמה בלי חשק, התהלכה כמו רוח רפאים והרגישה שלא משנה עד כמה תתאמץ, יהיה זה פסול מצידה להשתלב בסביבה.
היא חשבה שלעולם לא תשכח את החיבוק הקריר והמאופק שהעניקה לה ברוקלין כשחזרה ללוס אנג׳לס.
ג׳יין רצתה להסביר לה מה פשר מצב הרוח המזופת שלה וחוסר החשק, היא רצתה נואשות לקבל ממנה קצת הבנה וחיבה. אבל נראה שלברוקלין נגמר מכל אלה בשבילה.
ואז הן נפרדו בשדה התעופה כמו שתי זרות.
ג׳יין חשה בליבה שאיבדה את חברתה הטובה מכבר הימים.
הבעיה הייתה...שרק לידו היא הצליחה לשכוח הכל. רק איתו.
תומאס.
היא רצתה להאשים אותו שהרס לה את כל מה שניסתה לבנות מאז שהגיעה ללונדון. אבל האמת הייתה שהוא היחיד שגרם לה להרגיש כאילו באמת השיגה משהו.
זה היה כמעט כואב פיזית להתעורר בכל בוקר ולדעת שלא תראה את פניו של תומאס.
הלסת החזקה, השיער השחור, החיוך הצחור והגומה בלחי השמאלית שלו. היא התגעגעה לכל אלו.
היא התגעגעה לעניים הירוקות שלו, שהביטו בה בתאווה, עדינות ואינטנסיביות מסחררת.
והדבר שאליו היא התגעגעה יותר מהכל היה הידיים הגדולות שלו נכרכות סביבה. מונחות על גופה, עוטפות אותה, מצמידות אותה אל חום גופו. מגרשות את הבדידות שחשה כל אימת שלא הייתה בין זרועותיו.
ג׳יין שנאה את זה שהוא גר במעונות.
הם לא התראו כבר שבוע וביומיים האחרונים תומאס אפילו לא טרח לענות לשיחות שלה.
זה היה קצת נואש מצדה, אבל ג׳יין רק רצתה לשמוע את קולו. לא היה לה אכפת מה זה דורש.
כל גופה עקצץ. מקצות אצבעותיה ועד ליבה הדואב- שזעק לתומאס.
היא התנהגה קצת באנוכיות. הרי הוא אמר לה שיש לו מבחן חשוב בקרוב ושהוא יהיה שקוע על מעל הראש בחומר ובעבודות, אז למה כל כך קשה לה לא לשמוע אותו?
ג׳יין התלבשה וצחצחה את שינייה, כמדיי בוקר. היא הלכה בשתיקה לצידה של אמילי כל הדרך עד לבית הספר והתיישבה במקום שלה- ליד קייט. כל זה במכאניות וחוסר רגש מוחלט.
היא כמעט יכלה לשמוע את אבריה חורקים בכל תנועה. עד כדי כך היא הרגישה ריקה.
קייט דיברה איתה על סאם, הבחור מהבר, ונראתה מרוצה וסמוקה ונרגשת. אבל המחשבות של ג׳יין נדדו לנשיקה שקרתה באותו הלילה.
היא הייתה חברה גרועה.
״את מקשיבה לי?״ ניערה את כתפה קייט.
״ממ..כן.״
״סאם הציע לי להפוך את הקשר שלנו לרשמי, הוא רוצה להציג אותי בפני ההורים שלו.״
״זה נהדר קייט.״
״אז לא הקשבת לי כסיפרתי לך שהוא עדיין לא יודע שאני מתחת לגיל עשרים.״
״אה.״ פלטה ג׳יין. אבל לפחות הייתה לה ההגינות להיראות נבוכה כשנתפסה בקלקלתה.
המורה פתח בנאום נלהב על טקס סוף שנה הקרב ועל תעודות ההצטיינות שייחולקו בו ולא שם לב להתלחששות שלהם.
״מה עובר עלייך?״ קייט נראתה מתוסכלת.
הלוואי ויכלה ג׳יין לומר בקול. אבל את זה, היא תיקח איתה לקבר. במקום לענות היא משכה בכתפיה בהתנצלות.
בדיוק אז נשמע הצלצול.
זה דיי מצחיק, ואוליי לא, אבל באותו הרגע גם הטלפון שלה החל לצלצל.
׳תומאס׳ נכתב על הצג. בגדול וברור.
קייט ניסתה להציץ ולראות מי מתקשר אבל ג׳יין קפצה ממקומה כנשוכת נחש ויצאה מהכיתה תוך שהיא ממלמלת התנצלות.
״הלו?״ ענתה ג׳יין בגרון חנוק.
״ג׳יין, אני מפריע?״ שאל תומאס.
הקול שלו העלה לה חיוך. היא נראתה מטופשת, מדברת בטלפון ומחייכת. אבל היא הייתה לבד, מאחורי בניין החטיבה העליונה, והקור היה מקפיא עצמות כך שמלבדה לא היה אף אחד משוגע מספיק כדי לצאת החוצה.
״לא, אני בהפסקה.״ היא ענתה.
״אני יודע.״ הוא תמיד ידע. לא היה לה מושג איך.
״התקשרתי אליך..היית עסוק?״
״למדתי. אבל היום עשיתי את המבחן האחרון של הסמסטר, אני מצטער שלא היה לנו זמן קטנטונת. נפצה על זה.״
היא הרגישה בלון מתנפח לה בבטן. פרפרים משתוללים. הכל מתערבל ביחד. כמה שהיא התגעגעה אליו!
״את בכיתה?״
״לא, אני בחוץ.״
״אני בחנייה.״ אמר תומאס וליבה ביצע סלטה. ״בואי אליי.״
ג׳יין הלכה אליו.
הפולסוואגן הכחולה שלו הייתה מכוסה דוק של כפור. היא זיהתה אותה מרחוק והתאפקה שלא לרוץ.
תומאס פתח את הדלת עבורה מבפנים. המזגן הכה בה וידו משכה אותה אל החום של המכונית ואליו.
הוא נישק בתשוקה. אחז את פניה בין ידיו והצמיד את שפתיו לשפתיה בכח. ג׳יין עמדה להתפוצץ.
״משוגעת אחת.״ מלמל תומאס אל תוך פיה.
״התגעגעתי אליך.״
״האף שלך קפוא.״ הוא ליטף בכרית האגודל שלו את הכפתור האדום במרכז הפנים שלה.
״התגעגעתי אליך.״ חזרה על עצמה ג׳יין. היא רצתה שידע.
״גם אני אלייך קטנטונת.״ הוא נשק לאפה האדום. ושוב, כמו שתמיד קרה בחברתו, היא שכחה למה בכלל הייתה מצוברחת.
ג׳יין הביטה בשעון. הייתה להם רבע שעה עד שיתחיל השיעור הבא שלה.
היא התחבטה בתוכה האם לדבר או לא.
תומאס אחז את ידה בידו וחזר באצבעו אחר קווי החריצים שבכף ידה. ״אני רוצה שתבואי אליי יום אחד אחרי הלימודים.״
״אני לא רוצה להפריע לך עם הל-״
״סיימתי ללמוד הסמסטר. אני רוצה להיות עסוק רק בך, ג׳יין.״
ליבה התחמם למשמע הדברים האלה. בכל פעם היא נדהמה עד כמה תומאס מפתיע אותה, כובש בה עוד חלק כשחשבה שאין עוד מקום שהוא עוד לא כבש.
״רציתי לשאול...״ החלה ג׳יין לומר. אבל פתאום חרטה תקפה אותה.
״תמשיכי..״ עודד אותה תומאס. היד שהחזיקה בשלה לחצה אותה מעט.
״אני מסיימת השנה תיכון, ויש טקס חלוקת תעודות ומסיבה... אני לא מתכננת ללכת למסיבה אבל...חשבתי..״ היה לה קשה להשלים את המשפט. ככל המשיכה ונאמרו הדברים בקול הבינה ג׳יין עד כמה הם מופרכים.
גם תומאס הבין. גם אם ידו לא חדלה מללטף את שלה היא ראתה את גופו הופך נוקשה יותר והתכווצה.
״ואת רוצה שאני יבוא איתך.״ השלים אותה בקול מוזר.
״רק לטקס.״ ניסתה ג׳יין לגרום לרעיון הזה להישמע פחות גרוע ממה שהוא.
אבל זה מה שזה היה, רעיון גרוע.
״רציתי לדבר איתך על זה, לגבינו.״ נאנח תומאס וג׳יין רצתה להיעלם.
בבקשה שהיא לא הרסה את הכל.
״אני יודע שזה קשה, אבל...את יודעת שזה לא אמור לקרות. בנינו.״ אמר תומאס ועניו הירוקות נעוצות בה.
היא השפילה מבט אל ידיהם השלובות ורק קיוותה שלא יאמר משהו שישבור את ליבה. שלא ירצה להפסיק את הכל. שלא ירחיק אותה מעליו.
״זה קרה בסופו של דבר וכל כך פחדתי מהרגע הזה... את תיפגעי, וזה יכאב, אבל מה שיש בנינו ג׳יין חייב להישאר בנינו..״ אמר וג׳יין לא שמה לב שהיא בוכה עד שתומאס הרים יד וניגב דמעה שנזלה במורד לחייה.
הוא רכן ונשק ללחייה. מקרב אותה אליו, קובר את פניו בשקע של צווארה. נושם את עורה ושותל נשיקות בעדינות רכה.
נשמע צלצול ברקע, אבל ג׳יין לא יכלה לעזוב.
היא הרימה יד ונגעה בזיפים שצמחו על לסתו של תומאס.
תומאס.
הוא עדיין לצידה. זה מה שחשוב לא?

***************

אני רואה שאתם אוהבים הרבה יותר את תומאס וג׳יין כצמד (: אין לי מילים להודות על התגובות!! האמנם לא הגבתי בחזרה (סליחה על זה) אבל ראיתי ושתדעו שהחיוך שלי גדל למימדים עצומים חחח
אני שמחה שאנשים אוהבים את מה שאני כותבת...בכל מקרה עוד מעט הסיפור יעלה שלב אז אני מזהירה שזה לא סיפור קליל
אוהבת בערימות!!