סיפור אהבה מר מתוק

פרק 17 ב׳

תומאס נסע במהירות הרגילה שלו, מעל המותר, אבל לג׳יין לא היה אכפת.
מוחה זמזם כמו כוורת.
הוא חנה בחניה התת קרקעית של בניין המעונות והוביל אותה אל המעלית. ידו על גבה.
היא ביקשה ממנו לאהוב אותה, אבל הוא הבהיר היטב שדבר כזה לא יקרה.
אז היא הסתפקה במה שיש. במה שנתן.
מגע.
״תחשבי על זה. אני לא אעצור אותך אם תירצי להפסיק.״ אמר תומאס והיא ידעה שהוא מתכוון אליהם. אל הקשר ההרסני שלהם.
הבעיה הייתה שהיא לא רצתה להפסיק. ג׳יין פשוט לא יכלה. היא הרימה את מבטה אל הפנים היפות שלו, אל עניו הבהירות והכנות, ושתקה.
כשהם נכנסו אל הדירה, תומאס אחז בכתפיה מאחור ועצר אותה. הוא התקרב אל אליה, מנע ממנה להסתובב וקבר את פניו בשערה.
אף על פי שליבה הלם בבום בום מחליא, ג׳יין לא הסתובבה. היא שתקה.
אז תומאס נשק לשערה, ואז על הרקה שלה, הוא סובב אותה אליו והרים את פניה, מביט בה, מחפש אישור.
ג׳יין שתקה.
אז תומאס נשק לה בעדינות- רואה את שתיקתה כהסכמה. וכמה היא הייתה רוצה לומר שזה לא נכון, יהיה זה שקר. כי ג׳יין התנהגה בשפלות והחזירה לו נשיקה.

זה היה בלתי אפשרי לעצור לאחר שהתחילו.
תומאס הצמיד אותה אליו, ידיו החלו להוריד את הריץ רץ של המעיל שלה, עד שזה נפל על הרצפה.
הוא המשיך לקלף ממנה את שכבות הבגדים, בחוסר סבלנות, וג׳יין הרגישה כיצד הביטחון של מתערער עם כל פיסת בד שיורדת מעל גופה.
היא אהבה להרגיש את ידיו הבטוחות, את לשונו עם לשונה במחול פראי ואת גופו צמוד לשלה. אבל היא פחדה כל כך.
היה לתומאס מן רעב שכזה, כמו חיה רעה. הוא היה פראי ובלתי מרוסן.
נהמה בקעה מחזהו ואז היא היא הרגישה אותו אוחז ביריכייה החשופים בחוזקה. תומאס הניף אותה כך שרגליה יהיו כרוכות סביבו, והתקדם לעבר חדר השינה.
״רציתי אותך מאז הפעם הראשונה ג׳יין. את מדהימה.״ הוא התנשף כנגד שפתיה.
הוא אהב אותה, העריץ אפילו...בעצם, לא אותה. את הקליפה הריקה שלה, אותה הוא רצה. וג׳יין עמדה לתת לו את מבוקשו.
״את בטוחה ג׳יין?״ תומאס התנתק כדי להביט בה. היא הרגישה את הזקפה שלו בין רגליה, כמה הוא רוצה אותה, ונאלמה דום.
״קטנטונת?״ מלמל תומאס ונשך את שפתה התחתונה. היה בקולו מן כאב, כאב שהתחנן לפורקן.
ג׳יין רעדה מפנים, אבל אזרה בתוכה אומץ להרים את ראשה ולהביט בעניו. היא חיבקה את גופה ברגליה באחיזת מוות ולחשה לאוזנו, בבהילות, ״אל תשאל, קח אותי תומאס. אני שלך.״
ותומאס לקח אותה, במובן הפיזי והמוחשי ביותר שיש.
היא ציפתה מהאקט עצמו להיות...לא מה שהוא היה.
תומאס, החיה הרעה שלה, היה עדין כל כך. היא נשכה את שפתיה בכאב ועצרה את הדמעות כשחדר אליה ותומאס נשק לשפתיה, צווארה ועניה, כאילו יוכל למחוק את הכאב.

תומאס נשכב עליה. שדיה נמחצו תחתיו, גופו הערום דבוק לגופה ושניהם דביקים מזיעה ותשושים מעייפות. הוא העביר את ידו על כתפיה בהיסח דעת.
הוא הסדיר את נשימתו וג׳יין יכלה לחוש את ליבו פועם בקצב סדיר כנגד זה המשתולל שלה.
״את מתחרטת?״ הוא התרומם על מרפקיו ושאל אותה לפתע.
״לא.״ ענתה ג׳יין. ״ואתה?״
תומאס כיווץ את מצחו. ״אני לעולם לא אתחרט במשהו שקשור אלייך. זה היה מדהים קטנטונת, היית מדהימה.״
״אתה מתכוון לזה?״ היא הביטה בו. הוא היה כל כך יפה, אפשר היה לחשוב שגופו הרחב של תומאס יבלע אותה, אבל במקום זה הוא הכיל את מדותיה הקטנות.
לפעמים היא שכחה שהוא היה גדול ממנה בשש שנים. לפעמים...היה קל לשכוח. להעלים עין מהעובדה שהוא לא חסר נסיון כמוה.
״אני אף פעם לא משקר.״ הבהיר לה ואז החליק מעל גופה. הקור הכה בה ללא מגעו והיא נרעדה.
״תלכי לישון.״ תומאס חייך אליה.
ג׳יין הגיעה למסקנה שתעשה הכל בשביל חיוך כזה. תמיד. היא הסתובבה והתחפרה חזרה אל חיכו. עניה נעצמו מעייפות והיא נשמה את עורו של תומאס. לא היה מקום בו רצתה להיות יותר מאשר בין ידיו, כמו באותו הרגע.
שניה לפני שנרדמה סופית לחשה ג׳יין את שמו.
״כן?״ השיב לה תומאס.
היא לא ענתה והוא חשב שנרדמה, אבל ג׳יין מלמלה בשקט. לא באופן ברור ובהיר, אבל הוא שמע היטב.
היא אמרה ״אני אוהבת אותך.״
ובכך הרעידה עולמות.

******

אני לא ממש רגילה לכתוב בצורה הזאת ככה שאני מקווה שיצא טוב ..תהיו עדינים כי היה לי קצת קשה ^^
אוהבת המונמון!