סיפור אהבה מר מתוק

פרולוג

סיפר מר מתוק

ג׳יין פשוט עמדה שם. היא רצתה להמשיך ולעמוד שם תמיד.
ידיו אחזו בזרועותיה וקיבעו אותה למקומה- לא שאי פעם תכננה לזוז, ועניו הביטו בה במבט קשה.
הוא דרש תשובה, אבל לא הייתה לה אחת לתת.
אלו החיים, לא הוגנים ואכזריים.
״אז זהו זה?״ הוא שאל. הנימה הסופית העלתה קבס במעלה גרונה ומילאה את עניה דמעות.
ג׳יין לא רצתה שזה ייגמר. אבל לחשה ״זהו זה.״ כמעט בקול בלתי נשמע, רועד וכואב.
הידיים שלו הרפו, והכל נגמר. כי החיים הארורים האלה הם פשוט כאלה...אכזריים.

שנה לפני:

החתונה הזו הייתה תחילתה של סיפור אהבה בלתי אפשרי לכאורה. היא הייתה התגלמות הטוהר והשלמות שבחברות, ידידות ומשפחה.
החתימה על הטפסים עושים הכל חוקי, אבל מה שבאמת זה אומר, פתיחת דף חדש. איחוד של שני משפחות.
אולי בגלל זה התנגדה כל כך ג׳יין לנישואים הללו.

ג׳יין הביטה באביה המאושר והשתדלה בכל כוחה להיראות שמחה, או לכל הפחות קצת מתרגשת.
הם נחתו זה עתה בנמל התעופה בלונדון וכל נים בגופה זעק לעלות על מטוס חזרה אל לוס אנג׳לס שטופת השמש.
״מתרגשת מותק?״ שאל בן. העניים שלו היו נעוצות בה, בורקות, והחיוך שלו יכל להאיר אפילו את הלילה האפל ביותר. הוא היה מאושר, לא היה שום ספק בכך. אבל ג׳יין הייתה אומללה.
ההבנה שנחתה עליה במטוס הייתה מטלטלת. היא לא הבינה עד עכשיו כמה הכל רציני, והינה פתאום הם הרחק מהבית החמים.
״בטח, אבא.״ למרות זאת לא היה לה לב להרוס את מצב הרוח המרומם שלו.
הם יצאו החוצה, שם המתינו עשרות מוניות שירות, ונכנסו לאחת.
ג׳יין הייתה מעט כהת חושים בשלב זה. הנסיעה עייפה אותה והמחשבות התישו את מוחה. נהג המונית ובן פטפטו בניהם על נושאים לא חשובים, והיא התחפרה בתוך המעיל שלה והביטה החוצה מבעד לחלון.
אדי הכפור הקשו עליה לראות בברור, אבל ירד שלג. כל הדרך הייתה מכוסה לבן בתולי, כאילו הקדים חג המולד את זמנו, היא לא הייתה מורגלת במזג אוויר שכזה.
״הכבישים חלקים בתקופה הזו.״ רטן נהג המונית מתחת לשפמו. ואביה הגיב בהסכמה. רעש הצפירות בפקקים הנוראיים החרישו את אוזניה.
״הנסיעה עוד ארוכה?״ שמעה ג׳יין את קולה כאילו כמו מתוך הקלטה. היא נשמעה מעט צרודה.
״יש עוד עשרים דקות עד שנגיע.״ נידב הנהג בחיוך. ״ילדה חמודה יש לך.״ סימן לבן בראשו.
ג׳יין עיוותה את פניה. היא עומדת להתחיל את שנתה האחרונה בתיכון- המילה ילדה לא הייתה התיאור הנכון בו הייתה בוחרת.
בן צחק למראה פניה.
״תודה.״ הוא השיב בנימוס. הוא תמיד הקפיד על כללי נימוס, והיא לא הייתה שונה ממנו. לכן העדיפה שלא לומר דבר.
מלבד הביקור היחידי שלה בלונדון, בו נכחה בטקס החתונה הצנוע של אביה, לא הייתה ג׳יין מעולם באנגליה הקרה. בטח שלא הספיקה לבקר בביתם החדש.
עכשיו, הביקור השני שלה באנגליה הוא מוחלט, לא סתם ביקור אלא הגירה של ממש. היא לא הייתה מרוצה במיוחד, אבל הברירות שלה לא היו מגוונות. בעצם, לא היו לה ברירות בכלל.
בן פתח את דלת המונית ויצא החוצה. היא בכלל לא שמה לב שנעצרו אבל התעשתה מיד ויצאה אחריו.
הם היו באחת עיירות הפיתוח שמסביב למטרופולין לונדון. היא אפילו לא ידעה את שמה. השכונה הזו הייתה סדרה של בתים צמודי קרקע עם שטח לא מבוטל של גינות מסביב. בסך הכל ייתכן שהמראה עצמו היה מזמין אפילו לולא הייתה ג׳יין יודעת שזה יהיה ביתה מעכשיו והלאה.
אין יותר חופים ועצי דקל. רק מבטא בריטי ותה עברה בה מחשבה עגומה, סטריאוטיפית משהו.
נהג המונית עזר להם להוציא את המזוודות מתוך המטען באדיבות וג׳יין כמעט הרגישה רע על כך שהיא מתנהגת בכזו אפאתיות.
אבל ההרגשה הזו חלפה כשם שהגיעה.
מתוך הבית יצאו טובי ואמילי בחיוך. הם התקדמו אליהם וג׳יין נרתעה מעט מהחיבוק שאמילי העניקה לה, אחותה החדשה לכאורה.
״ברוכה הבאה.״ היא לחשה לאוזנה וג׳יין הייתה בטוחה שמסתתרת בקולה נימה נבזית. אבל כשהתרחקה להביט בה הבחינה רק בחיוך תמים למראה.
היא הולכת ומשתגעת, חשבה ג׳יין במרירות.
היא הציצה באביה ובטובי חולקים נשיקה מלאת געגוע ואז הסיטה את מבטה במהירות.
הזוגיות שלהם לא הייתה רק עניינם הפרטי. הם היו אבא ואבא, זוג הורים נשוי.