סיפור אהבה מר מתוק

פרק 13

ג׳יין הייתה כל כך המומה מדבריו עד שחשבה שדמיינה אותם, היא הייתה בטוחה שהוא פשוט עומד שם ומוחה המטורף ממציא תסריטים לא הגיוניים. עד שהוא נישק אותה.
תומאס אחז בראשה ונישק אותה.
נשיקה פראית ומלאת תשוקה שהציתה את בטנה ושרפה כל חוט של מחשבה שאי פעם עברה בראשה.
הוא דחף את לשונו לתוך פיה ונשך את שפתה התחתונה. היא גנחה בהפתעה.
היה משהו אגרסיבי בנשיקה שלהם. פורקן חייתי שהגבול שלו בין הנאה לכאב גרם למוחה להינמס.
הכל עלה באש וגופה הגיב כמעט בנואשות למגע ידיו על פניה ומגע שפתיו על שפתיה. ככה זה הרגיש להתנשק איתו.
ג׳יין אחזה בחולצה שלו. היא הרגישה את מותניו הקשיחים מבעד לבד חולצתו ואת חום גופו קורן אליה.
הוא קירב אותה אליו ולשונו הוברשה על שלה. ידו האחת אחזה בעורפה והשניה ירדה אל מותניה.
ג׳יין נצמדה אליו עד כמה שיכלה. היא נאנחה אל תוך פיו והאוויר נגמר לה, אבל היא רצתה עוד ועוד מתומאס וממה שהוא עושה לה.
תומאס ניתק לבסוף את שפתיהם והניח את מצחו על שלה. הוא הביט על שפתיה והעביר את האגודל שלו על שפתה התחתונה והנפוחה. זו שהוא נשך.
״מה שאת עושה לי, קטנטונת...״ הוא לחש.
ג׳יין סירבה להביט בעניו מפחד שהרגע יקטע. שתומאס ירחיק אותה מעליו עם אותו הפרצוף הסולד ויאמר לה שהכל היה בעצם טעות אחת גדולה.
זו באמת הייתה טעות. אבל אחת נפלאה ומרטיטה.
״תסתכלי עליי.״ ביקש תומאס.
היא סירבה.
הפחד שיתק אותה.
״אל תזוז.״ ביקשה ג׳יין בקול רועד.היא רצתה לחרוט בראשה את הרגע הזה לפני שייגמר.
תומאס רכן לשפתיה ונשק לה את הנשיקה הקלה שבקלות. ״אל תפחדי.״ הוא לחש לאוזנה וצמרמורת עלתה במעלה עמוד השדרה שלה.
ג׳יין הייתה חייבת לוודא שהיא לא חולמת.
היא הרימה את עניה והביטה היישר אל תוך העניים הירוקות שלו. היה בהם רוך והבנה, ותשוקה בלתי נלאית.
״אתה רוצה אותי, תומאס?״ שאלה ג׳יין בלחש.
הוא חייך.
״חשבתי שאתה שונא אותי.״ היא כמעט והתמוססה מהתרגשות.
ידיו התחפרו בעור הרגיש של מותניה והיא קפצה לחיכו. קרוב יותר ממה שהייתה לפני כן. היא הרגישה חזותיהם עולים ויורדים יחד בנשימה ובנשימתו החמה על פניה.
העניים הירוקות שלו היו מרהיבות ביופיין ממרחק אפסי שכזה והיא ביקשה בתוכה להיות מסוגלת להתפעל מהן תמיד.
״אני שחקן טוב.״ אמר תומאס.
״יותר מדיי טוב.״
״נכון.״
הוא הניח את ראשו בשקע של צווארה ונשם את ריחה לתוכו. ג׳יין עצמה את עניה. היא יכלה להירדם בתנוחה הזו, אפילו למות. מאושרת. בין ידיו.
ג׳יין כאילו ריחפה על ענן.
הנפילה הייתה כואבת כשתומאס הרים את ראשו ואמר ״את צריכה ללכת. עוד מעט יתעוררו כולם.״
הבועה הורודה שלה התפוצצה באכזריות והיא שוב נחתה על הקרקע. זעזוע הפגיעה הרעיד אותה.
ג׳יין שמטה את ידיה לצידי גופה.
״נכון.״ היא ניסתה לחייך אבל כל מה שיצא הוא קו עקום ומעורר רחמים. תומאס התרחק ממנה והיא קמה מהמיטה והלכה לעבר הדלת.
על סף המשקוף עצר אותה תומאס. היא חששה שתבכה.
הוא ליפף מאחוריה את זרועו והצמיד אותה אל חזהו. ידו ליטפה את בטנה ושפתיו הטביעו נשיקה על עצם הבריח שלה.
״אנחנו נמשיך אחר כך. לכי לאכול משהו...״ הוא אמר ברוך והיא הנהנה.

ג׳יין לא שבה אל חדרה.
קרוב היה לוודאי שברוקלין נרדמה שוב ולא חיכתה לה ערה. אחרי הכל השיחה שהתכוונה לעשות עם תומאס קיבלה תפנית מעניינית וארכה קצת יותר ממה שציפתה.
וגם אם כן...היא לא יכלה להתמודד איתה כעת.
היא לא יכלה להתמודד עם אף אחד. לכן היא התכווצה כל כך במקומה כשטובי ירד במורד המדרגות בקלילות.
הוא לא דמה לתומאס כלל מלבד בשיער השחור המשי ומעורר הקנאה שהיה לשניהם. היא לא ידעה לגבי אמילי מפני שזו התהלכה בשיער צבוע באדום להבה.
״בוקר טוב מתוקה! אכלת כבר?״ חייך לעברה טובי. הוא ניגש ומיד החל במלאכת הכנת ארוחת הבוקר.
״לא.״ אמרה ג׳יין. קולה לא עלה על לחישה.
״את עדיין קצת מסוחררת מאתמול?״ הוא צחק.
״הכל היה טעים נורא.״ היא הודתה בנימוס.
טובי לא הבחין במצב הרוח המשונה שלה. בכלל, הוא היה אדם לבבי מאוד.
״אני מקווה שיצא לך להכיר קצת את תומאס. הוא לא היה בטקס החתונה האזרחית מסיבות..כלשהן, ככה שלא נפגשתם.״ הוא הפסיק לקצוץ את הבצל והביט בה בחיוך חם שהפך את בטנה. ״הייתי רוצה שתתחברו. את ילדה טובה אני שמח שאני יכול לקרוא לך בת שלי.״
ג׳יין נאבקה בבחילה שגאתה בה. ״תודה. אני גם שמחה.״
טובי המשיך לקצוץ את הבצל והניח לה לבלוע רוק בחשאי. ״כעסתי עליו בהתחלה אבל מה שקרה קרה. הטקס הזה הוא שום דבר מלבד רשמיות בסופו של דבר, אנחנו מחליטים מתי אנחנו משפחה מתי שאנחנו מחליטים.״ המשיך לומר טובי וג׳יין רק רצתה להסתגר במקום חשוך ולבכות.
״אהה.״ היא הנהנה.
היה לה קשה לדמיין את טובי החביב כועס על מישהו. בטח שלא על תומאס, שהיה כליל השלמות. ״למה הוא לא נכח בטקס?״ אזרה בתוכה אומץ לשאול.
היא הרגישה חצופה אבל טובי לא התרגש.
״הוא לא אוהב לדבר על זה, אבל לפני מה שהבנתי קרה משהו עם החברה שלו והוא נאלץ להישאר לצדה.״
נתקע גוש גדול, ירוק ונוראי בגרונה של ג׳יין. מתפתל ודוחה ואיום, בשם קנאה.
״אה.״ היא הצליחה לומר לבסוף.
טובי הרים אליה את עניו.
״את רעבה?״