המטרה של גבריאלה

פרק עשרים ואחד ◇ שמש

שנת 189 ללידה השניה

יום 259

◇

גבריאלה חיכתה לה בתחתית המדרגות.

"מתנצלת," ג'וליאט אמרה. "מצאו אותי. הייתי צריכה להתחבא."

ידיה של המגן היו משולבות, והיא פלטה צליל לא ברור.

"מתאים לך," ג'וליאט אמרה. גבריאלה לבשה את הבגדים שקנתה: חולצה צהובה-לבנה, הדוקה וארוכה, עם צמודונים שחורים. היא נראתה בדרך לאימון ספורט.

כשגבריאלה המשיכה לא לדבר, ג'וליאט הציעה שיצאו החוצה. שוב אותו צליל לא ברור, אבל היא עקבה אחריה מחוץ לבניין, מעבר לצעירים הפזורים על הספות. בחוץ ג'וליאט נעצרה - היא לא הייתה בטוחה מה היעד הבא שלהן.

עכשיו גבריאלה דיברה. "ראיתי אתכן."

משום מה, ג'וליאט לא הופתעה. ביטנה התכווצה, למרות שלא הייתה סיבה - זה לא היה דבר רע.

"ראיתי," גבריאלה המשיכה, קולה מתגבר, עיניה רושפות פתאום. "איך היא נמרחת לרגלייך ומעפעפת בריסים שלה עד שתסלחי לה. וסלחת. למה?"

מבטיהן ננעלו, וג'וליאט ראתה זעם אמיתי בפניה. "למה? כי היא התנצלה. היא הבינה. והיא חשובה לי."

"למה שהיא תהיה חשובה לך?" גבריאלה שאלה, מתוסכלת.

היא באמת לא מבינה? "היא הייתה חברה שלי כל חיי!"

המגן נהמה. "חברה מניפולטיבית."

"היא לא - אערג! גבריאלה, אני לא צריכה להסביר את עצמי," ג'וליאט התעצבנה. "היא חברה שלי. סוף הסיפור."

"אני לא מספיקה?"

... "מה?"

גבריאלה חזרה על דבריה, עיניה מבריקות מעלבון. "אני לא מספיקה לך?"

"מספיקה לי...?" ג'וליאט הזעיפה את פניה. "באיזה קטע?"

"יש לך אותי. למה את צריכה אותה?"

"אני..." המגן הייתה רצינית? "אני לא צריכה אף אחת מכן."

גבריאלה נותרה פעורת פה. "אבל - "

"אתן חברות שלי!" ג'וליאט המשיכה. "וזה לא אחת על חשבון השנייה. יש לי שני הורים. יש לי שני אחים. למען האלוהות, אני יכולה שיהיו לי שתי חברות!"

אבל האמת הייתה שגבריאלה היא יותר מרק חברה. ג'וליאט רצתה לומר את זה, אבל לא ידעה איך. ואז הרצון נעלם כשזו אמרה, "אבל היא מנצלת אותך!"

"מנצלת אותי?" היא ירקה. "על מה את מדברת? היא בן אדם. אני בן אדם. ואנחנו אוהבות לפגוש זו את זו ולדבר, ולהסתובב, ולעשות קניות, ו... מה בדיוק ניצול בזה?"