המטרה של גבריאלה

פרק ראשון ◇ פרחים

שנת 189 ללידה השנייה

יום 251

◇

"שתי שניות!"

ג'וליאט המתינה מחוץ לדלת הכניסה הפתוחה לרווחה, והתמקדה בעקשנות באדנית הפרחים.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שמגן עם עיניים אפורות בהה בה, אבל היא עדיין לא הצליחה לפענח את התעלומה. האם לכל המגנים יש עיניים אפורות, ופשוט רק לאחרונה התחילו לנעוץ בה מבט? או שהיה זה אותו אחד כל פעם? לא היה לה מושג. היא לא הצליחה להבדיל ביניהם.

העיניים האלה חיכו לה כשהעזה להרים שוב את מבטה. בהמשך הרחוב, לא רחוק מדי אבל גם לא קרוב, דמות שרירית אך דקה עמדה ובהתה בה ישירות. ג'וליאט השפילה את עיניה לפרחים הצבעוניים, מוטרדת. מגנים לא עמדו במקום. הם צעדו, סיירו בכל רחבי הממלכה בלי מנוחה.

"ממש - עוד רגע - " נשמע שוב קולה של קלרה. ג'וליאט נאנחה. הן שוב עומדות לאחר.

היא עדיין הרגישה את המבט צורב חורים בגבה, לכן מיקדה את תשומת לבה בפרחים. הם היו ערבוב של עלי כותרת בגוונים שונים של כתום, רכים, מדיפים ניחוח מתקתק. ג'וליאט אהבה פרחים. מי לא אהב פרחים? הם היו נדירים ויקרים, ונבלו תוך זמן קצר, אבל לא היה ניתן לעמוד בפניהם.

הבזק של כחול תפס את עיניה. בין כל הכתום עמד לו פרח כחול אחד. משונה. מלבד הצבע האחר, הוא גם היה קטן יותר ובעל עלי כותרת צפופים. ג'וליאט תהתה מי בחר להניח אותו שם, ולמה.

"סיימתי!" קלרה הופיע במשקוף, מחויכת מאוזן לאוזן. היא לבשה שמלה ירוקה עם מחשוף עגול, ומעל הניחה ווסט ארגמן. בקדמתו היה רשום בקטן, מדריכה מתלמדת. ג'וליאט ידעה שאותו הדבר כתוב גם מאחור, בגדול.

לג'וליאט עצמה לא היה ווסט כזה, כמובן, כי לא התלמדה להיות מדריכה במרכז החינוך. היה לה תג קטן עם הכיתוב מתלמדת שתלתה כל בוקר על בגדיה, והוא המתין לה בחנות קישוט נאה לאישה נאה. ג'וליאט חלמה להיות מנהלת חנות - ואחת של בגדים. ג'וליאט אהבה בגדים.

"בואי כבר," קלרה תפסה בזרועה של ג'וליאט. "אנחנו נאחר."

בגללך, רצתה לציין. אבל היא לא עשתה את זה.

בינתיים, המגן המסתורי נעלם. ג'וליאט רק יכלה לתהות מתי תראה אותו שוב. זה קרה כמה פעמים ביום.

לא בפעם הראשונה, היא תהתה האם לספר לקלרה. למרות שבילו את רוב זמנן יחד, לא נראה שקלרה הבחינה בהתנהגות המשונה של המגן. היא בטח לא תאמין לה.

הן צעדו באנך אחת עשרה, הרחוב בין בתיהן השכנים, שהתמשך לכל אורך הממלכה - ממפעלי הייצור בקצה עד השדרה, לשם היו מועדות פניהן. הוא נקרא אנך מסיבה פשוטה - כיוון שהיה מאונך לארמון. בדומה לכך, נקראו הרחובות האחרים מקבילים.