המטרה של גבריאלה

פרק עשרים ◇ סליחה

שנת 189 ללידה השניה

יום 259

◇

גבריאלה ממש צהלה כשהשאירו את החנות מאחוריהן, אבל ג'וליאט חשה מוטרדת.

"גייב," אמרה, עוצרת אותן, "זה לא..."

"מה?" גבריאלה נעצה בה מבט.

"מסוכן?" הציעה, מהוססת. "אני מתכוונת... הם יודעים עכשיו שאת מגן," ציינה. "מה אם הם ידווחו עלייך? את... מה שאת עושה עכשיו... הוא מותר?"

"זה לא משנה אם זה מותר או לא," גבריאלה פטרה את דאגותיה. "הם לא יעשו דבר. וגם אם יחליטו לדווח - למה שמישהו יאמין להם?"

"מה אם יבואו לבדוק אותך?" ג'וליאט שאלה.

גבריאלה אחזה בידה וחייכה. "תאמיני לי, ג'ול, אני אוכל להתמודד איתם. אף אחד לא חושד בנאמנות שלי. בסדר?"

ג'וליאט לא שוכנעה, אבל ויתרה אל מול עליזותה המוגזמת של חברתה. "בסדר."

"תראי!" גבריאלה טלטלה את השקית האדומה שקיבלה. "יש לי בגדים!"

ג'וליאט החליטה לציין את המובן מאליו. "את צריכה גם מכנסיים."

"נכון," גייב הנהנה בחשיבות. "אני צריכה מכנסיים."

"או חצאית," ג'וליאט הוסיפה.

"לא חצאית, לא שמלות ולא מכנסיים קצרים," פסקה המגן, והן החלו בציד.

יותר מידי זמן לאחר מכן הן יצאו מחנות ספורטיבית עם המציאה של גבריאלה - מכנסיים שחורים, ארוכים וצמודים. כמה מפתיע.

"את מרמה," ציינה ג'וליאט שוב ושוב, אבל גבריאלה התעלמה ממנה. "היית צריכה לקחת את המכנסיים המפוספסים. הם החמיאו לך, וגם היו ארוכים!"

"אבל אלה מכנסי ספורט - אני ארגיש בבית!" גבריאלה חיבקה את השקית החדשה. "ועכשיו... איפה אפשר להחליף?"

ג'וליאט הרהרה. "במרכז החינוך יש חדרי נוחות, ואפשר לגשת אליהם בלי הזדהות."

"אז קדימה!" גבריאלה קראה והובילה אותן. בחיפושן אחר מכנסיים התקדמו יותר ויותר לכיוון לב השדרה, לכן המבנה הצבעוני של המרכז נחשף בפניהן תוך זמן קצר.

הכניסה אל הקומה התחתונה הייתה פתוחה לכולם. מבפנים היה המבנה צבעוני עוד יותר - הקירות מלאים בציורים של ילדים, שנוספו אחד על השני במשך שנים. היו כל כך הרבה חלונות שבאותה מידה יכל המבנה להיות פתוח לרחוב, וספות רבות מילאו את החלל. ואת הספות מילאו בני נוער.

לפי צבע השמיים מחוץ לחלונות הרבים, ג'וליאט הניחה שליאן עדיין לומדת בביתם. מאוחר יותר, כשהכחול יעמיק, תצטרך להגיע לכאן. לבני הנוער שהסתובבו בקומה הראשונה לא הייתה מסגרת כמו לה, אבל הם יכלו להגיע כרצונם. ג'וליאט הניחה שגם היא הייתה מבלה כאן את זמנה לו הייתה מתחברת לעוד בני גילה מלבד השכנה שלה. ואם כבר מדברים עליה... גם היא אמורה להימצא כאן. עיניה של ג'וליאט התרוצצו על פני החדר, חוששות למצוא את הפנים המוכרות.