המטרה של גבריאלה

פרק חמישה עשר ◇ היא אישה

שנת 189 ללידה השניה

יום 257

◇

הדלת נפתחה, כרגיל גורעת את מבטה של ג'וליאט מאגרטל הפרחים המשונה של בית חן.

מארק עמד בפתח, וקימט את מצחו למראה דמותה. "ג'וליאט?"

"היי, מארק," אמרה, מעט מהוססת. קבלת פניו מעולם לא הייתה... לא מקבלת פנים.

כקורא את מחשבותיה, הוא פתח את הדלת עד הסוף וחייך. אבל כשדיבר, קולו היה מאולץ. "מה מעשייך בביתנו... שוב?"

היא ניסתה לא להסמיק. "מה שלומך, מארק?"

"בסדר גמור, ואת?"

"פשוט נהדר," השיבה, בטנה מתערבלת במחאה על השקר. "ריינה נמצאת?"

הוא מצמץ. "ובכן... לא. היא בעבו - "

"ג'וליאט, יקרה."

קולה הנעים של ריינה קטע את דבריו, והוא הסתובב, הבעתו הלם מוחלט. ג'וליאט נעה באי נוחות, תוהה מדוע לא ידע על נוכחות אשתו.

"ריינה, יקירתי. מה את - "

"מארק! כמה טוב שפתחת לג'וליאט היקרה שלנו את הדלת," קטעה אותו בשנית. הוא התרחק כשהיא התקרבה ונטלה את ידה של ג'וליאט. "בואי איתי."

אב הבית לא נתן להן לחצות את הסלון בשתיקה. "על מה אתן מתלחששות כל ערב?"

ג'וליאט התכווצה, אבל ריינה לא הנידה עפעף. "לא סיפרתי לך, יקירי? ג'וליאט - " אז היא נעצרה, כאילו במחשבה שנייה. "זה בסדר שאספר, נכון?" שאלה את ג'וליאט בקול שקט, אם כי חזק מספיק שיגיע למארק. לג'וליאט לא היה מושג מה היא מתכננת, אבל השיבה לה בהנהון. ריינה פנתה אליו שוב ודיברה בקול מהוסה. "היא רוצה הסבת מקצוע."

"אה." עיניו החומות-ירוקות של מארק עברו לג'וליאט. "נועזת."

זו הייתה מילה משונה לתאר את המצב. ג'וליאט ניסתה לשתף פעולה. "כן, אני..." היא בלעה רוק. "מקווה שיהיה לי מספיק זמן."

"ובכן, בהצלחה עם זה," אמר, נראה כמנסה להבליע את ספקותיו. "חשבתי שתמיד חלמת להיות בעלת חנות."

"בזמן האחרון כישרוני נעלם," ג'וליאט מלמלה, הפעם מתכווצת מהאמת במילותיה.

"בואי, יקרה, אין לנו הרבה זמן." ריינה שוב משכה אחריה את הנערה. "ומארק, יקירי - אתה נראה חיוור. אולי תכין לך תה מרגיע?"

"כן." מארק הסתובב לעבר המטבח, מפנה להן את גבו. "אני חושב שזה רעיון טוב."

המרגלת האמיתית והמרגלת המזויפת נכנסו לחדר הקבוע. המיטה הרחבה היתה מסודרת כתמיד, השמיכה חלקה ללא רבב, והכורסאות לצדה בקו ישר זו מול זו.