המטרה של גבריאלה

פרק שישה עשר ◇ לעודד אותך

שנת 189 ללידה השניה

יום 258

◇

התה היה מתקתק ומריר על לשונה בזמן שלגמה. סביב השולחן, כמו כל בוקר, ישבו גם אוסקר, ליאן ואלנה.

ג'וליאט לא השתתפה בשיחה המנומנמת שלהם. היא הייתה עסוקה בצג הקטן שלה: שמלת ערב נוספת. עד כה הספיקה לעצב אחת כל ערב לפני שג'סטין הגיע לבחון אותה. אבל הפחד מכישלון הניע אותה להכין אחת נוספת, ליתר ביטחון, אם תתקע בלי דבר להציג בפניו.

ג'וליאט אהבה לעצב בגדים. אבל משקיבלה את המשימה הזו, את הפקודה - כשזה הפך לעבודה, היא הפסיקה להנות. רק הלחץ הוא שהניע אותה למשוך עוד קו, להוסיף מלמלה או חתך או חגורה. הרעיונות נגמרו לה. היא לא הייתה רגילה לעצב כך באופן יום-יומי. היא עשתה זאת רק מדי פעם, כשהכה בה רעיון שלא יכלה לעמוד בפניו. כעת הייתה צריכה לחפש בכוח אחרי רעיונות חדשים.

היא חשבה על מה שמצפה לה היום. גבריאלה הבטיחה שתלווה אותה לשדרה - התרגשות עברה בה כשחשבה על כך - ולאחר מכן, תעבוד בחנות. החלק הזה פחות הלהיב אותה. היא פחדה ששוב תאכזב את בטי. נמאס לה לעבוד בשתיקה תחת מבטה המאיים.

עיניה בחנו את הצג הקטן. השמלה הייתה בסדר גמור... וזה הכל. היא לא הייתה מיוחדת, שונה, מרהיבה. פשוט שמלה, וג'וליאט כבר לא ידעה מה להוסיף לה כדי להבליטה. היא חשה אומללה.

המסך הכחול התפוגג כשכיבתה אותו. ג'וליאט נפרדה ממשפחתה - מקבלת קריצה מאוד לא נעימה או נסתרת מאוסקר - ואחרי שהניחה את המסך הכבוי בסלסלה מתחת לספה, יצאה מהבית.

גבריאלה כבר הייתה שם.

"ג'ול!" פניה הקשוחות אורו, כל נוקשות המגן נעלמת מהן.

"בוקר טוב, גייב." ג'וליאט ניסתה את הכינוי החדש.

"בוקר טוב," גבריאלה זימרה בחזרה. היא תפסה בידה. "בואי. שלא תאחרי."

"אני לא אאחר גם אם נחכה כמה דקות," ג'וליאט העירה.

החיוך הפך נבוך. "נכון. עלית עליי. אני פשוט לא רוצה שהיא," גבריאלה החוותה בראשה לעבר בית חן, "תצטרף אלינו."

ג'וליאט הניחה שהיא מדברת על קלרה. לקחו לה כמה רגעים להיזכר בסטטוס שלהן - ברוגז. למה? היא כבר לא הייתה בטוחה, אבל נזכרה בפגישתן האחרונה - כיצד טרקה בפניה את הדלת, כמעט יורקת בפניה.

כן, גם ג'וליאט העדיפה שקלרה לא תצטרף אליהן.

בזמן שהתרחקו מאותו בית מטיל מורא, ג'וליאט נזכרה בהצעה של אוסקר והתרגשות פעפעה בה. "לאח שלי היה רעיון," אמרה.

"והוא?"

"שניכנס אליי הביתה ואתן לך מהבגדים שלי."

גבריאלה נעצרה בבת אחת, וג'וליאט כמעט מעדה. העיניים האפורות בהו בה לרגע. "זה - אני..." ג'וליאט מעולם לא שמעה את גייב מגמגמת! לבסוף הצליחה: "אני אשמח!"