~•~
השלג ירד מעבר לחלון.
למרות שישבתי בפנים מהצד השני שהיה חמים ואח בוערת הייתה לא רחוק ממני, הרגשתי אותו מקפיא אותי מבפנים. צפיתי בו בשקט מתמוגגת עם כל פתית נוסף שלו, ונערמת באינסוף החשיכה שמתחת.
אם לחשוב על זה, פתיתי השלג כרגע היו התיאור המדויק למחשבות שלי. היו לי הרבה מהן וכל אחת הייתה מדאיגה יותר מהאחרת, למרות שאחת מהן הדאיגה אותי יותר מכולן.
הדאיג אותי שלא שמעתי שום דבר מהמחתרת מאז שהגעתי לבלרטון. הבנתי כמה מסוכן ורגיש זה עכשיו,
אבל תהיתי איך אני יכולה לדעת שלא ננטשתי גם על ידי האנשים האלה, ושהם באמת יקיימו את החלק שלהם. רציתי להאמין, לא העזתי להרשות לעצמי את זה.
~•~
למרות שחשבתי שהוא יגע בי למרות האזהרות של לוקאס בעיניין, משום מה אדוארד לא נגע בי בכמה ימים בהם דיממתי.
עכשיו כשהתקרבו לקיצם שבועיים שהעברתי בבלרטון, חשבתי על אמצעי המניעה שאני צריכה. נותרו לי רק ימים בודדים לעיניין.
הרגשתי מיואשת, לוקאס או המחתרת אמורים להביא לי את הכדורים אבל אני לא יכולה פשוט לא לעשות שום דבר. ובכלל, יכול להיות שהם שכחו מהעיניין הזה, אני צריכה לדאוג להשיג אותם, אבל זה מאוד מסוכן לנסות בעצמי.
מחשבות מדאיגות אחרות צצו במוחי לפתע, ומה אם אכנס להריון מאדוארד. מה אז. האם ארצה להשאיר את הילד?. ואם כן, איך אני אוכל להילחם על להיות מלכה שולטת אם אהיה בהריון או תינוק על הידיים. מה יקרה אם הם יהרגו אותו, או איך אתפקד איתו.
'אני לא אחשוב על זה עכשיו. אני אדאג שזה לא יקרה ולא אצטרך גם לחשוב על זה.' אמרתי לעצמי, משתיקה את כל המחשבות שהטרידו אותי.
וגם אני לא בטוחה בכלל שמה שאני רוצה לעשות זה לשלוט.
הרגשתי יד מונחת על כתפיי, הרמתי אליו את מבטי.
"עדיין ערה." אדוארד אמר מציין ולקח לי רגע להבין ולהתעשת על עצמי.
"כן, לא הצלחתי להירדם." אמרתי לו מעבירה יד על עיניי ומשפילה את מבטי אל כפות אצבעותי שלפתו את חצאית שמלתי.
"אז למה לא לקחת כדור?." הוא שאל והרגשתי איך מצד אחד אני רוצה לקום ולקחת כי זה מה שהוא רוצה. ומצד שני, איך הכעס ממלא אותי, לא רציתי אז לא לקחתי. זה הרגיש לי עובדתי כרגע, וזה הרגיש כל כך מוזר אך בו זמנית טוב, קיבלתי את החלק הזה בי.
"רציתי לראות את השלג, וגם, חיכיתי לך." עניתי לו מרימה את פני אליו, אסור שהוא יחשוד שאני לא רוצה לקחת את הכדורים. צפיתי בו רגע, ידו עלתה אלי, הוא העביר יד על פניי, אצבעותיו המחוספסות ליטפו את לחיי.
"ואת עייפה?." הוא שאל והשאלה נשמעה כמו שאלה מכשילה.
"כן." עניתי לו בפשטות, אני בטוחה שבקולי נשמעה גם עייפות.
"מעולה, גם אני." הוא ענה ואחרי רגע מיהר להוסיף.
