~•~
התעוררתי בצרחות אוחזת בגרוני ומרגישה שאני נחנקת, כל שנייה הרגישה נצח, וכל רגע שוב ושוב מחדש הרגשתי נחנקת מידיו כמו בסיוט עצמו. כמו במציאות.
החדר היה כמעט חשוך לגמרי לא התרכזתי בו אפילו, התרכזתי בעצמי, התחלתי להשתעל כדי להכריח את עצמי לנשום, השתעלתי שוב ושוב עד שנשימתי חזרה להיות סדירה.
כשנרגעתי, סובבתי את ראשי הצידה צופה בחלק הריק של המיטה ונושמת שוב ברוגע.
'הוא לא כאן, הוא כבר לא יחזור.' חשבתי לעצמי והפעם הסתכלתי לצד השני של החדר.
היילי ישבה על משענת הספה צופה בי בשקט, צופה ולא מעיזה להתערב, היא נראתה לי כרגע כאשת צללים. היא ישבה ולא התערבה ובכל זאת ידעתי שאם הייתי צריכה עזרה היא הייתה מתערבת.
"אני שומרת עלייך." היא אמרה בחצי קול חצי שקט והרגשתי את גרוניי יבש, עינייה האפורות צפו בי מעבר לחשיכת החדר. צפו ולא פספסו אף פרט.
הינהנתי אליה. "תודה." לחשתי לה כתשובה
ונשכבתי חזרה לישון.
~•~
"טוב, אז ככה." התחלתי לומר מרימה את קולי. עמדתי, מולי ישבו כולם. היילי, לוקאס, מריאן ג'ייסון ולוטן. הם צפו בי בשקט נותנים לי לדבר.
אור הבוקר שהסתנן מהחלונות בחדר מילא אותי בהרגשה טובה. ממש בקרוב חודש מרץ, השלג הפסיק והגשמים ממשיכים להם, אבל אור השמש, מידי פעם יש גם רגעים שימשיים.
"אני ולוטן דיברנו ובנינו הסכם של שיתוף פעולה ביני לבן המחתרת, בקרוב, אני הולכת להעלות לשלטון כמלכה שולטת ואתם תהיו בשיתוף פעולה איתי.
אתם אומנם עוזבים את בלרטון ממש עוד מעט,
אבל דרכנו לא נפרדות." אמרתי להם רואה את כולם חסרי תגובה חוץ ממריאן, נראה שכולם צפו מהלך שכזה. הגיוני, ובכל זאת היה חשוב להצהיר עליו,
ג׳ייסון רק חייך והסיט את שיערו הכהה הצידה.
"בצורה יותר מעמיקה, מה זה אומר?." מריאן שאל בקול הרציני הרגיל שלו וראיתי את היילי נועצת בו מבט מאחוריו.
"לוטן יסביר לכם הכל ברגע מתאים." עניתי בפשטות, עוברת להסתכל על היילי. נראה שמריאן קיבל את התשובה הזאת.
"ובנוסף לכך, היילי בנתיים נשארת איתי." אמרתי רואה את מריאן וג׳ייסון מסתובבים בבת אחת להסתכל עליה. לוקאס לא נראה מופתע, נראה שצפה התפתחות אירועים כזאת.
"אל תסתכלו עלי ככה אם אתם רוצים את העיניים שלכם במקום." היא אמרה לשניהם בטון מאיים וג׳ייסון מייד פנה להסתכל לכיוון השני, מריאן לעומת זאת לא זע במקומו, נראה שהאיומים שלה לא משנים לו. הוא המשיך להסתכל עליה. והיא המשיכה לנעוץ בו מבט מאיים, עד שלבסוף היא חייכה.
~•~
עדיין הלכתי עם מקל, ובגלל זה גם עליתי וירדתי בכל המדרגות של בלרטון כמה פעמים ביום וזה היה קשה מאוד. חזרתי עכשיו לחדר שלי מניח את המקל בצד ומתיישבת על הספה.
מיהרתי להוריד את הנעל מרגלי הכואבת ולהתחיל לעסות אותה. הכאב היה כבר יותר חלש אבל כל המדרגות האלה גרמו לרגלי לכאוב עוד יותר. קיללתי אותן אחת אחת, כל פעם מחדש.
הרפתי מהרגל והנחתי אותה על כרית מולי,
מרגישה כאב מעורב בהקלה.
מסכנים כל הנכים שקיימים במלוכה שיום יום צריכים להתמודד עם דברים כאלה, חשבתי לעצמי עוצמת את עיניי.
