~•~
הכאב בקרסול שמאל שלי היה נוראי, התחלתי לחשוב אפילו שאולי בטעות שברתי אותו שוב למרות שהכאב כרגע היה יותר כמו דעיכה.
קירבתי את הרגל אלי וניסיתי את אזור הקרסול בעדינות מנסה להקל על הכאב.
למפגש עם מר ארמולן החלטתי לא להביא את המקל שלי, המקל יביא יותר שאלות שאני לא צריכה.
ועכשיו אני יושבת בחדר עם רגל כואבת,
לעזעזל עם מר ארמולן ולעזעזל עם העקבים האלה.
נגעתי בנקודה כואבת, חשקתי את שיניי.
שמעתי את דלת החדר נפתחת, סובבתי את מבטי במהירות אליה, לוקאס נכנס פנימה ברוגע עם תיק הרופאים שלו. הוא תמיד סחב אותו עליו כשהיה נכנס אלי כדי לתרץ את זה כמעקב רפואי.
הוא הלך בצעדים קלילים ולא נדמה לי שאכפת לו אם הפריע לי.
"שלום לך. אני רואה שאתה בכלל שכחת מה זה לדפוק." אמרתי לו נועצת בו מבט חצי כאוב חצי זועם. "מצטער, אני עושה את זה אוטומטית כשאני מרגיש בנוח." הוא אמר מעביר את ידו בשיערו, דוחף את שיערות ראשו לאחור, רגע לאחר מכן הוא נפל. חזרה על מצחו. המוח שלי ישר התחיל לעשות השוואה לאדוארד ועצרתי את עצמי, אני לא צריכה לחשוב עליו, לא כשזה לא נחוץ.
"נראה שאתה מרגיש יותר מידי בנוח." אמרתי נועצת בו אותו מבט. "ולמה לא?." הוא שאל בקום מתמם, ומבטו עבר להרגל שלי שעיסתי באצבעותי רגע לפני כן.
מבטו התחלף לאחד רציני יותר, נדמה שזה לא מצא חן בעינייו. "ידעתי שתכאב לך הרגל, אמרתי לך מראש." הוא אמר כמטיף לי על חוסר אחראיות.
הייתי מודעת לזה, ובכל זאת עשיתי את זה, זאת בחירה מחושבת שלי.
"אני יודעת." עניתי לו בקצרה, מבטו לא השתנה.
"את צריכה מקל." הוא קבע בקול הרופא שלו ולא הסיט את מבטו ממני.
נעצתי בו מבט תוקף משלי. "כרגע אני עוד יותר לא יכולה פתאום להתהלך עם מקל. אחרי שמר ארמולן יעזוב רק אז אקח אותו, בנתיים אסבול קצת כאב. אם יש לך במה לעזור בנושא, אולי לקבע בצורה בלתי נראת, משחות, כדורים, מה שזה לא יהיה, מוזמן להציע." אמרתי לו משלבת את ידי על חזי.
"את מזיקה לעצמך בריאותית, העצם עדיין חלשה."
הוא אמר ממשיך בשלו והייתי מודעת לכך, הייתי מודעת לסכנות, הייתי מודעת להשלכות, אבל גם ידעתי שכל אלה השלכות ניתנות לתיקון עם הרפואה של היום. החקירה של מר ארמולן הייתה חשובה לי יותר כרגע ואני צריכה להשקיע את כל מאמצי בה, ואם הגעתי למסקנה שהמקל לא יקל עלי בחלק הזה.
אז זאת החלטה נכונה לא משנה כמה אחרים יחלקו עליה, אני מתכוונת להיות מלכה ואני לא יכולה כל חיי פשוט להקשיב להמלצות של אחרים.
כל החיים שלי האכילו אותי בכפית והכריחו אותי לעשות דברים שהם 'לטובתי.' נמאסתי מכל זה, זה הגוף שלי, הרגליים שלי, הראש שלי. יש לי את הזכות להחליט עליו איך שמתחשק לי גם אם זה ככה.
