*טוב אז לפני תחילת הפרק אני רק אציין שהפרק הזה יצא 6,781 מילים ובגלל שהוא יצא ככ ארוך באופן מטורף חילקתי אותו לשני פרקים.*
------------------------------------------------------------
~•~
ישבתי בארוחת צהריים עם כולם, מאריסה הכינה אוכל וקראה לנו לשבת בשולחן. עבר הרבה זמן מאז שבפעם האחרונה אכלתי בחברת הרבה אנשים.
זה היה בשבילי הרבה אנשים.
לא הייתי רעבה אבל גם לא רציתי לפגוע במאריסה שהכינה הרבה אוכל בשבילנו.
אדריאן היה בחדר שלו ובשולחן היינו כרגע רק חמישה אנשים. מאריסה תשאלה את כולם איך עברו האימונים. ג׳ייסון התבדח, והיילי אכלה בשקט לגמרי מתעלמת מהכל ועונה רק פעם אחת בנחמדות למאריסה. בשלב כלשהו לוקאס התערב בבדיחות של ג׳ייסון והם התחילו להתבדח יחד.
ואני, אני ישבתי וניסיתי לאכול את מה שעל הצלחת שלי מבלי להתרכז יותר מידי ברעש.
"מאריסה, אמרו לך פעם שיש לך ידי זהב?."
לוקאס שאל בהתלהבות בשלב כלשהו של הארוחה.
"מידי פעם." היא ענתה במבוכה מחייכת אליו.
"זה שובר את ליבי שלא אומרים לך את זה מספיק."
הוא אמר בטון דרמטי מצמיד אל ידו אל ליבו.
"אני יכול לומר לך בוודאות שאוכל מדהים שכזה לא אכלתי כבר המון זמן, אולי זה אפילו מתעלה עליו, אני כבר לא זוכר." הוא המשיך והתחשק לי לצעוק עליו.
'לוקאס היא גדולה ממך בלפחות שמונה שנים והיא כמו אמא שלי. תפסיק.' ודמיינתמ אותו עונה בראשי
'אז מה.' הוא הצליח להכעיס אותי עוד לפני שבכלל אמרתי לו דבר. זאת רמה חדשה, באופן מפתיע זה שיעשע אותי.
בסוף הארוחה התרוממתי ויצאתי לבחוץ, הייתי צריכה לנשום אוויר.
~•~
עמדתי מתחת לסככה שבכניסה לבית צופה בגשם היורד מולי על הקרקע. האוויר היה קר ומלא בריח רטיבות חורפית. צפיתי בגשם בשקט בנתיים שהוא מילא את אוזניי ברעש שהרגיע אותי לגמרי, הרגשתי שלווה יותר איתו. לא היה לי קר, היה לי נעים לעמוד כאן למרות לבושי שלא עד הסוף התאים לגשם.
בבלרטון, לא היו מרשים לי לעמוד ככה בחוץ כמו עכשיו, אפילו לא לצאת לגשם במרפסת שבחדר שלנו. היא הייתה ננעלת ונפתרת רק כשהיה אישור מאדוארד.
הרגשתי כרגע רחוקה כל כך משם, לא נשלטת ולא כלואה למקום ההוא. כאן לא הייתי צריכה לפנות באופן רשמי לאף אחד, וגם לא לבקש אישור כדי לצאת החוצה. אף אחד לא שאל אותי לאן אני הולכת או ציווה עלי מה לעשות. הרגשתי טוב.
שמעתי רעש מצד ימין שלי, סובבתי את ראשי לכיוונו.
היילי עמדה יחסית רחוקה ממני וצפתה בי בשקט. תהיתי כמה זמן היא כבר עושה את זה והאם ביקשו ממנה להשגיח עלי. קיוותי מאוד בליבי שלא.
"שלום." אמרתי לה, מסובבת את מבטי חזרה לגשם הנוטף לפני מהסככה.
"שלום." היא ענתה לי אחרי רגע, צליל קולה נשמע לי כמו צליל רפאים שנטמע בקול הגשם.
