~•~
נכנסנו אל מבואה חשוכה שהייתה מוארת רק על ידי נרות שעווה עבים. היה למקום בכל זאת הרגשה בייתית למרות החושך ששרר בפנים.
הלכתי אחרי לוקאס בדממה, המקום הרגיש שומם ושקט מידי, זה לא הדאיג אותי משום מה, למרות שזה הזכיר לי את בלרטון. המקום הרגיש מאוד פשוט וישן, לא מצוחצח כמו ארלאון ולא יוקרתי כמו בלרטון, הוא היה פשוט וכנה.
פנינו שמאלה אל תוך מסדרון רחב, ואחרי כמה צעדים לוקאס פנה שוב שמאלה ונעמד מול דלת עץ.
"אל תדאגי." הוא לחש לי, וכיווצתי את גבותיי בחשיכת המסדרון. לא דאגתי.
לוקאס סיבב את הידית ודחף את הדלת, הוא נכנס פנימה.צעדתי לבפנים אחריו.
החדר היה מואר באותו זוהר מרצד קל. הוא היה ריק לגמרי מחפצים. אישה צעירה אחת עמדה במרכזו וצפתה בנו. נעמדתי לצד לוקאס סוקרת אותה בזהירות.היא צפתה בי חזרה.
ניסיתי ולא ידעתי איך לתאר את הלבוש שלה, מכיוון ובחיים לפני כן לא נתקלתי בלבוש כזה אבל ניסיתי. היא הייתה לבושה שמלה בגוון כחול אחיד עם שרוולים ארוכים, ראשה היה מכוסה באותו בד כחול, וצלב היה תלוי סביב צווארה.
זה היה מחזה חדש מבחינתי, ניסיתי לזכור את הנראות שלה.
"כן לוקאס, אני מקשיבה לך." האישה אמרה באופן רך ורגוע להפליא. "לָרֵנְסיה, זאת האחות מָאָרי, מארי, זאת לרנסיה." נשכתי את פנים שפתי, ציפיתי למהלומה שתגיע.
"אני לרנסיה אלמורגן." אמרתי לה מביטה בה ומחכה לראות את תגובתה. "טוב." היא אמרה נושפת אוויר, היא נתנה בלוקאס מבט ממושך.
"באמת הצלחת להפתיע אותי. כששאלת אותי אם כל אחת אפילו את לרנסיה אלמורגן, התכוונת ללרנסיה אלמורגן." היא אמרה וחיוך קטן עלה על שפתיה. היא הסתובבה להביט בי ברוך.
"מה את עושה כאן ילדת אלוהים?." היא שאלה אותי באותו רוך שלה, והיבטתי בה בתמיהה, למרות כל המוזרות בשיחה יישרתי מבט.
"ברחתי מבעלי ומהמלוכה." אמרתי לה ביציבות גומעת את רוקי בכוח, השפלתי מעט את מבטי, הרגשתי את הרעד עובר בגבי לא הרגשתי יותר מכך.
"אני מבינה, את לא חייבת לשתף. על כל מקרה, אנחנו מקבלות כל אישה שצריכה עזרה במידת היכולת שלנו לתת אותה." היא אמרה והבטתי בה כרגע בהחלטיות, לוקאס צפה בדממה בכל המתרחש.
"רק תגידי מה את צריכה." היא אמרה והרגשתי את ליבי דוהר בחזי, היה מוזר לי להגיד את מה שאבקש עכשיו. "אני צריכה בגדים, לבוש בו לא יזהו אותי כשאני אמשיך במסע הבריחה שלי." עניתי, אומרת את מטרת הביקור שלנו כאן, הרגשתי אדישה מאוד. דימיינתי איך אגרר עוד רגע בכוח מכאן ויחזירו אותי לבלרטון, דמיינתי את העונשים שאקבל על זה.
הרגשתי שוב רק צמרמורת קלה, כל השאר הייתה אדישות. ברחתי כדי למות, ואם אני כבר חיה כל השאר לא משנה, רק צריך להמשיך.
