~•~
"שוב גשם." מלמלתי לעצמי כשגשם החל לרדת מעבר לחלון. זה לא היה מפתיע במיוחד שגם היום הוא ירד, פשוט מצד אחד נמאס לי ממנו ומצד שני התחשק לי לצפות בו שעות, לצערי ידעתי שאני חייבת להתרכז בדברים אחרים.
הגשם הכה והצליף בחלון,
עצמתי את עיניי.
התכוננתי כמה שיכולתי לנסיעה הזאת, לא התחשק לי לעשות אותה ובו זמנית הייתי צריכה. זה היה חשוב ברמת המדינה.
בחרתי בשביל הנסיעה שמלה בצבע בורדו שוב עשוייה מקטיפה אך הפעם רקומה בחוט כסף שיצר דוגמאות יפות של קווים מתפתלים בכל תחתית.
מה שהיה מיוחד בשמלה הזאת זה שלא היה לה צווארון והיא חשפה לגמרי את עצמות הבריח שלי, הייתה לכך הרגשת ניצחון.
רציתי ללבוש משהו הרבה יותר חגיגי אבל בגד כזה היה מעלה שאלות.
היילי שוב ישבה לצידי ברכב, הרגשתי אותה גם מבלי לפקוח את עיניי. תהיתי עוד כמה פעמים אסע ככה צמודה איתה באותו הרכב. 'הרבה מאוד כנראה.' חשבתי לעצמי וקיוותי שכך יהיה. שוב נסענו בלי ליווי לרכב וגם הפעם הייתה לכך סיבה, הפעם סיבה שלי.
~•~
אחוזת מרלר הייתה אחוזה קטנה יחסית, רחוקה גם מהיסן וגם מלונדון, בצד השני מהם לכיוון מזרח מבלרטון. איזור מבודד עם בתי קיץ של בני אצולה, כרגע בגלל שלא היה קיץ רובם היו ריקים ככל הנראה. האחוזות והבתים הפרטיים היו מאוד רחוקים זה מזה וכך כל בית היה מבודד מהשאר.
בכניסה לשטח האחוזה עברנו זיהוי נרחב שהבנתי למה הוא נועד ולכן זה לא הפריע לי, אפילו שימח אותי מאוד שזה ככה. כשיצאתי מתוך הרכב אל האוויר הקר, הרמתי את מבטי אל לוטן שקידם את פניי, האחוזה נפרשה מאחוריו.
היילי שיצאה רגע לפני, נעמדה כרגע צעד אחד מאחורי בדממה כמו צל שני שלי, שמחתי שמעכשיו היא שומרת הראש שלי.
לוטן קד לפני קידה עמוקה. "מלכתי." הוא אמר בטון מכובד וההתרגשות שגעשה בתוכי הייתה עצומה.
הרגשתי עצורת נשימה כל פעם כשמישהו קרא לי מלכתו. מלכתו באמת, מלכה לא כאישתו של מלך אלה מלכה שולטת. חשבתי על כך שאני צריכה להפסיק להתרגש כמו ילדה קטנה מדברים כאלה ולקבל את זה כעובדה שכל אחד צריך לקבל.
זה צריך להיות עובדתי ולא מפתיע או מרגש, ובכל זאת מאוד התרגשתי בתוך תוכי מכך.
לוטן התרומם חזרה נותן גם ניד ראש לכיוון היילי. "תכנסו פנימה אחרי." הוא אמר מתקדם בנקישות מקל אל תוך האחוזה, ואני רק חשבתי לעצמי שהייתי מאוד רוצה גם כן לבוא עם שלי וכמה חבל שאני לא יכולה.
עברנו על פני זוג שומרים שעמדו בכניסה וחמקנו פנימה, שם בתוך המבואה היו לפחות אחד עשרה אנשים לפניי.
"מלכתי." הם אמרו אחד אחרי השני וקדו לפני, נראה שהשמועות רצו מהר והם כבר גילו שאני המלכה.
"הוד מעלתי, תהיי בטוחה המקום מוגן לגמרי ויש לנו הרבה יותר אנשים שכרגע חלקם נמצאים במקומם בשמירה. את מי שהבאתי לכאן לפגוש אותך נועדו בשביל הבטיחות שלך וחלקית לכך שתוכלי לשאול אותם איזה שאלות שתרצי." הוא אמר בטון המקסים שלו וספרתי אותם שוב במבטי, לא, הם היו תשעה.
בהחלט היו לי שאלות אליהם, הרבה מאוד שאלות, אבל ברגע זה בדיוק לא יכולתי לשאול אותן.
רציתי להיכנס למפגש ולסיים עם זה, ואחר כך, אחרי שאתאפס על עצמי מחדש אני אתשאל את כולם.
