~•~
סוף סוף יכולתי ללכת ועכשיו הופיעה לי התקווה שאולי בכל זאת אדוארד יסכים לי לצאת לבחוץ מעט.
הייתי צריכה את זה גם בשביל עצמי וגם בשביל לסקור את שטח הארמון ומה התמקמות האנשים בו עכשיו. האם משהו השתנה או שהכל נשאר אותו דבר. הייתי חייבת לראות את זה.
התקדמתי אל חדר הארונות נכנסת בדיוק ברגע שאדוארד החל להתלבש. צפיתי בגופו החשוף באדישות לגמרי, עומדת בשקט מהצד.
"כן?." הוא שאל אותי בנתיים שלבש את מכנסיו לא מסתובב אלי. "אני יכולה בבקשה לצאת היום מעט לבחוץ?." שאלתי אותו בשקט, ממשיכה להביט בו באותה אדישות. הוא שתק מספר דקות וכשהתרומם במקומו אחרי שסגר את החגורה שלו הוא נתן בי מבט קטן שסקר אותי.
"תתלבשי, נצא לבחוץ לפני שאני אעזוב לעיסוקיי." הוא אמר וחיוך גדול עלה על שפתיי. "תודה רבה." עניתי לו בשמחה למרות שהתחשק לי לירוק לו בפרצוף.
"אבל תתלבשי חם, תעשי את זה מהר, אם אין לך שמלה שאפשר ללבוש בלי עזרתה של אליסה אז נצטרך לוותר על ההליכה." הוא אמר והינהנתי אליו במרץ, כבר ידעתי מה אני אלבש ואת זה אצליח ללבוש בעצמי.
~•~
התהלכתי לצידו של אדוארד לאורך שביל אבן מעבירה צעד אחר צעד בנקישות את המקל שלי, ומשעינה עליו את משקל גופי שאמור להישען על רגל שמאל. משתי צידי הדרך הארוגות היו מלאות בוץ ומעט שלג שעדיין לא הפשיר, דאגתי שבשלב כלשהו אחליק בגלל המקל שלי אבל זה לא היה משנה. כל פעם כשהשביל נהיה חלק מידי נשענתי יותר על רגלי השמאלית במקום עליו, ובכך חסכתי את הנפילה הלא נעימה שיכלה להיות.
השבילים היו מלאי מים שזרמו מטה עם הדרכים. הלכתי לצידו של אדוארד צעד אחר צעד בדממה פולטת ענני אוויר. מילאתי שוב ושוב את ריאותי באוויר מקפיא. כמעט כל חיי ישבתי נעולה בתוך חדרים, ובכל זאת. תמיד בשלב מסויים אם לא הייתי יוצאת לבחוץ, לפחות מעט מחוץ לחדר, הייתי מתחילה להשתגע. עכשיו, הרגיעה אותי העובדה שהייתי בחוץ, אני עושה משהו, אני בחוץ, אני סוקרת את הסביבה. אני נושמת אוויר.
למה אדוארד הסכים לי לצאת?, מה השתנה בחשיבתו?, מדוע הוא עושה את זה ולמה הלך איתי.
זה לא היה משנה עכשיו כשהייתי בחוץ עטופה באדרת חמה והתהלכתי בשבילים האנסופיים של בלרטון. סביב הגנים, הארוגות, השטחים הפתוחים, החורשות, ביתני האבן והמזרקות שלא פעלו בתקופה הזאת של השנה. זה ריגש אותי ולא נתתי למחשבות על אדוארד להרוס לי את הריגוש הזה. נהנתי כל כך.
מזג האוויר היה מקפיא, הערוגות היו מלאות קוצים, ונפשי השתוקקה לברוח מכאן שוב רחוק מכאן.
~•~
אני הולכת להרעיל את אדוארד. המחשבה עברה שוב במוחי. הייתי בטוחה שהמחתרת כבר יודעת שהחלמתי ובקרוב אעבור לשלב הבא, לשלב בו אצטרך להיות החלטית מספיק כדי להצליח לעשות את זה. זה הפחיד אותי, הדאיג אותי עד מאוד, אבל ידעתי שאני רוצה לעשות את זה ותכננתי הרבה סצינות אפשרויות של איך זה יכול לקרות.
ללוטן לא משנה איך אפעל, הוא רק יצטרך לדעת מראש את היום בו אני רוצה לעשות את זה, והתנאי השני הוא שזה אמור לקרות לפנות בוקר בן השעות ארבע לחמש. בשביל זה אצטרך לישון כל היום כדי להיות עירנית בלילה.
