בושם צרפתי

פרק 7

היציאה מהבר לאחר כמה זמן שבו פיטפטתי עם ג'ייק גרם לי להיית אולי לא שבעה כל כך כמו שציפיתי שאהיה, אבל אני בהחלט מסופקת. אולי לא הכל נורא כל כך כמו שחשבתי; כלומר, אני לא מכירה כל כך את האנשים, אבל בזמן שאני וג'ייק שוחחנו בבר הוא הסביר לי כמה דברים: על הספינה ועל המסלול שהיא עברה עד שהיגעה למושבה שלי, על החוויות שעברו עליהם בדרך ועל האנשים שפה בספינה, האנשים שפגש, הקשיים שנאלץ לעבור במגורים בספינה ועוד דברים רבים ששמחתי לשמוע ולדעת, כי זה עניין אותי.

לאחר שאני יוצאת מהחדר רגליי נושאות אותי לעבר קצה הספינה, ורוח מערבית קלה וקרה מצליפה בעדינות בפניי ובשערי, מעיפה מעט את קצה השמלה שלי. לרגע עולה בי המחשבה שאולי עדיף לחזור לחדרי, אבל כל כך משעמם וחסר כל צבע וחיים בתוך התא הקטן שעדיף כבר להישאר בחוץ.
הים כחול, שקט ורגוע, והעובדה שזו צורת הנוף היחידה שאותה אראה בזמן הקרוב משמחת אותי ומכעיסה אותי באחת. כבר אמרתי שאני אוהבת את הים, אבל לא כשאני כלואה בו.

אני מנסה להסתכל כמה שיותר אל האופק, אבל עיניי לא מצליחות להבחין אף לא בספינה אחרת, או אפילו בקצה יבשה. מה שמוכיח שאם עוד חשבתי שיש לי סיכוי להימלט, הוא התפוגג בזה הרגע. אלא אם כן שחייה ללא הפסקה במים קפואים עד המושבה נראת לי אפשרות מפתה שאותה אני מסוגלת לעשות.

ככל הידוע לי, לפחות ממה שג'ייק הספיק לספר לי, מסעה של הספינה ארך כמעט כשנה, פחות או יותר, שבמהלכה עברו ארתור ומלחיו בין כל המושבות של אמריקה, נלחמו, שדדו, והרגיעו מתחים אשר היו שם קודם, או התפתחו עקב הגעתם של השודדים. זה לא עוזר לי, כי דרך זה ציפיתי אולי לדעת מה היעד הבא שאליו הספינה נוסעת, וגם אני בעקבותייה.

בעודי חושבת, אני מבחינה בשלושה מלחים שמסתכלים עליי ומתלחששים.
"מסתכלים על משהו? אני יודעת שקשה לכם לעשות משהו אחר מלבד לבהות, אבל לא לימדו אתכם שזה לא מנומס?" אני שואלת בקול הרגוע והנינוח ביותר שאני יכולה לגייס. אף פעם לא אהבתי שאנשים נועצים בי מבטים ארוכים מידי.
מבטיהם מוסטים אחד לעבר השני, ואז לכיווני.
"ל-לא... מצטערים, גברתי." הם אומרים לי אחרי כמה רגעים של שתיקה בינם לבין עצמם.
"אז קדימה, לכו מכאן. אין לכם עבודה לעשות? אני לא בטוחה שהקפטן היה שמח לראות אתכם מתבטלים כך."
הם מהנהנים, מתחילים ללכת במהירות הרחק מהמקום.
למרות שחלק בי די מרחם על האנשים המסכנים. הם הרי לא עשו כלום, אני מניחה. גם אם מישהו חדש היה פולש לי לטריטוריה הקבועה בה אני נמצאת הייתי חשדנית במיוחד, למרות שלא הייתי נועצת בו מבטים חושדים ומוזרים. הייתי שומרת את העובדה שאני חושדת בו למאוחר יותר.

לאחר כמה רגעים, אני מרגישה טפיחה על כתפי. בהתחלה אני באה להגיב בחבטה כתגובה לבן האדם שנגע בי, ואז אני נזכרת במה שחשבתי מספר רגעים קודם לכן. לא להיות כזאת לחוצה.