לא.
זה לא יכול להיות.
זה לא מה שאני חושבת שזה, נכון? וויליאם סתם נסער. בזמן האחרון הוא היה מדוכדך והיו לו לא מעט מצבי רוח. שום דבר לא יכול לקרות.
אבל אני יודעת שאני טועה. הכל יכול לקרות.
אני בסדר עם זה. שהכל יקרה, הכל יכול לקרות מלבד זה. רק לא זה.
בבקשה, רק לא זה.
אני מגיעה לעצמי להסכם שאני לא אכנס לפאניקה. אני אחפש אותו, ובשלב כלשהו אני בטוח אמצא את ג'ייק. אני חייבת למצוא אותו בסופו של דבר.
הוא לא יכול... הוא פשוט לא יכול... הוא לא יכול למות לי ככה. הוא פשוט לא יכול להשאיר אותי לבד.
אז אני לוקחת נשימה עמוקה, מכריחה את עצמי לחזור לפוקוס ולהתקדם חזרה לעבר שדה הקרב.
"אני עדיין מופתע. אמרו לנו שדרך התקיפה שלהם תהיה אחרת?"
אני שומעת מישהו מדבר מרחוק בצרפתית. אני חושבת להמשיך ללכת, אבל משהו אומר לי שכדאי לי להישאר לשמוע ועוצר אותי. אני עומדת דיי רחוק מכולם, אז אני מצליחה לשמוע שיחה של שני חיילים צרפתיים שעומדים כמה מטרים רחוק ממני בצורה שלא תראה שאני מקשיבה להם.
"כן, פאייר אמר לנו שיש איש שלנו בספינה שלהם. אבל אם באמת היה אחד... איך היא לא העביר את המידע כמו שצריך?"
איש שלהם? בספינה שלנו? זה אומרת שאחד מהאנשים בספינה... אחד מהאנשים בספינה הוא בוגד?
"כן, זה באמת דיי מוזר. שמעתי שהובטח לו כסף על כל גופה של אנגלי שנוכל לספור, אז אני לא חושב שהייתה לו סיבה להטעות אותנו ככה." אחד החיילים אומר, מגרד בשפמו העבה.
"אבל הוא בכל זאת הטעה. הוא אמר שהם יתקפו את הבסיסים ישר ולא יסתננו בשקט." החייל השני אומר, רגע לפני שמבטו קולט את שלי.
"תישאר פה. אני כבר חוזר," הוא אומר לעבר חברו, שולף את החרב שלו ומתקדם לעברי.
"דיברתם על בוגד מהצד שלנו. אתם יודעים עליו עוד פרטים?" אני אוחזת בחרבי, נועצת מבט בעיניו.
"מבינה צרפתית? מרשים למידי. אם הייתי יודע עוד פרטים הייתי מספר לך, הרי בכל מקרה לא תישארי בחיים בשביל לספר לשאר."
אני מגחכת. "כמובן."
אני מתקדמת צעד אחד ומנצלת את חוסר תשומת הלב שלו בשביל לשלוח את חרבי בניסיון לתקוף את צלעותיו.
הוא חוסם את מכת החרב שלי בשניה האחרונה, מתנשף מעט.
"את מרשימה אותי כל פעם מחדש, בחורה. אבל זה לא הולך לעזור לך הרבה הפעם."
"תן לי פרטים על הבוגד ואני אהיה רחמנית איתך. אני אגרום לך מוות מהיר עם כאב חד במקום מוות ארוך ומתמשך." אני אומרת לו בקרירות, נועצת מבט כועס בעיניו.
הוא צוחק למשך כמה שניות. "ילדות קטנות לא מפחידות אותי. את בגיל של הבת שלי. כמעט מכאיב לי להילחם נגדך."
"הדבר היחידי שצריך להכאיב לך הוא החברים שלך שמתים מסביבך. " אני שולחת עוד מכה לעבר צווארו שגם אותה הוא מצליח לחסום.
"את תוקפנית."
"אמרו לי את זה פעם." אני אומרת, ואני מוצאת את עצמי חושבת על ארתור בעוד אני תוקעת לו את החרב שלי במקום רגיש אצל החייל הזה.
הוא מתקפל, האיזור מתחיל לדמם. זה משעשע אותי יותר ממה שזה אמור, אבל אני מכריחה את עצמי להישאר רצינית. אני רוצה תשובות, לא? ויש רק דרך אחת לקבל אותן.
"פרטים על הבוגד. עכשיו. לפני שאיזור החלציים שלך לא יהיה המקום היחידי שידמם עכשיו."
"אני לא יודע הרבה, כבר אמרתי את זה," הוא נאנק, מתיישב על ברכיו. "אני רק יודע שהוא מוסר לנו מידע כבר מעל לשנה והוא יודע הכל על תכנון המלחמה."
"הבנתי. תודה על המידע." אני תוקעת את החרב ברגלו, מחליטה לא להרוג אותו. מישהו אחר בטח יעשה זאת במקום.
אני שומעת אותו צורח בכאב, תוהה לעצמי איך הילדה שלו נראת והאם היא הייתה מוכנה לתקוע חרב במישהו שיכול להיות אבא שלה.
אם רק היה לי אכפת מאבא שלי, אולי הוא היה יוצא ללא פגע.
YOU ARE READING
בושם צרפתי
Teen Fictionזכה בוואטיז 2016! #מקום שני בספרות נוער (2/4/2017) אליזבת׳, נערה בת שמונה עשרה מהמושבת של אמריקה, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה לאחר שנחטפת על ידי ספינה של פיראטים אנגליים. היא לא יודעת למה, ולמען האמת לא כל כך אכפת לה- הרצונות היחדים שלה הם לחזור...
