המקום הראשון שעולה לי בראש אשר אליו אני יכולה ללכת הוא הבר.
אני כל כך נסערת ועצבנית, שאני כמעט ומרגישה שכלום לא הולך לעזור לי כרגע. הסיכוי היחידי שלי הוא מג'ייק. אולי הוא יצליח לשפר לי טיפה את מצב הרוח. הוא מצליח לפעמים.
אבל כשאני נכנסת לבר, אני מגלה משהו לא רגיל; המקום נראה נקי יותר, מסודר יותר. על כל שולחן עומד נר אחד בודד, שמאיר טיפה את המקום שנראה אפלולי למידי, במיוחד בשעות המוקדמות של הערב.
"נו, אליזבת'. מה את חושבת?" אני מבחינה בג'ייק שנעמד לצידי, מביט בי בחיוך בזמן שאני סוקרת את המקום.
"על מה? אני חושבת על המון דברים. במיוחד כרגע." אני מסננת, ממשיכה להביט סביב.
"על מה שעשיתי עם המקום, כמובן!" הוא נשמע טיפה פגוע. "לא שמת לב לכל השינויים שעשיתי פה?"
"אה... כן. כמובן שהבחנתי. למה הם נחוצים?"
"בחייך, אליזבת'! תיראי את זה! הנרות, הניקיון, הריח הנקי של הבשמים... זה לא גורם לך לרצות להיות פה? להישאר פה?"
"לא כל כך. שום דבר לא יגרום לי לרצות להישאר פה."
הוא נאנח. "זאת לא הכוונה שלי, אליזבת'."
"אז מה כן הכוונה שלך?" אני שואלת בבלבול.
"אני מתכוון לזה שעוד מעט יש את המלחמה. אנשים צריכים לזכור משהו שהם יכולים להילחם בשבילו. חלק מאנשים נלחמים בשביל הילדים שלהם, הנשים שלהם, העתיד שלהם והמשפחות שלהם. אני... אני נלחם בשביל המשפחה שלי, ואני נלחם בשביל וויליאם. אני נלחם בשבילך, ואני נלחם בשביל האנשים שאני אוהב. אבל יש אנשים שלא נלחמים עבור דבר מלבד כמה מטבעות זהב. ואנשים שנלחמים כשכירי חרב... פחות אכפת להם אם יחזרו לספינה או לא."
אני שותקת למשך כמה רגעים, מביטה בג'ייק בשילוב של פליאה והבנה.
אני מבינה למה הוא מתכוון. אני מבינה את הרצון שלו לגרום לכולם לרצות לחזור לכאן. מראות של מלחמה זה לא משהו שקל להתמודד איתו, במיוחד אחרי כמעט שנה של בידוד בים. המלחים עברו פשיטות, לא מלחמה- זה לא אותו הדבר, ואני בספק שמישהו יודע את ההבדל הדק הזה. מישהו אחר שהוא לא ארתור, אני מקווה.
"יש אנשים שהם לא יודעים עבור מה הם נלחמים, או שאין להם על מה להילחם. אני יודע שהבר הוא ממש לא האופציה האידאלית מבחינת מראה או מיקום, אבל אני מאמין באמונה שלמה במה שהמקום הזה מייצג."
"מייצג? מה הוא מייצג בדיוק? לי אין חוויות טובות יותר מידי מהמקום הזה." אני ממלמלת כשאני נזכרת ביום הראשון שלי פה.
"טוב, בזה את צודקת. אבל פה הכרנו, ופה באמת סיפרתי לך מי אני. פה את מקבלת אנשים ועוזרת להם, ופה את באה בשביל לפגוש אותי. אולי המקום הזה מסריח מרום ומלוכלך, אבל הוא מהווה מקום מפגש חשוב. המלחים באים לפה בזמנם החופשי בשביל לדבר עם חבריהם ולהירגע מכל הדברים שעשו במהלך היום. הם באים לפה בשביל לצחוק, לדבר עם אנשים או בשביל לפרוק על ליבם ולחפש מישהו שיקשיב להם, ובגלל כל זה אני סבור שהמקום הזה חשוב לכמה אנשים."
"אוקיי. הבנתי, אבל... לא כל כך הבנתי."
הוא נאנח. "זה לא כל כך חשוב. פשוט סידרתי קצת את המקום. הוא היה נראה לי מבולגן יתר על המידה."
"היית צריך להגיד את זה מההתחלה, אני מתחילה לאבד את עצמי בנאומים ארוכים."
"וחוץ מזה, ארתור אמור להגיע לכאן בקרוב בשביל לכנס אסיפת צוות. זאת תהיה כמעט בושה לארח אותו במקום שכזה."
אני נאנחת בכבדות. לא שוב. כמה פעמים ביום אני יכולה לראות את אותו בן האדם?
"לארח? ג'ייק, הוא בא לכאן כמעט כל יום בשביל להציק לי."
"מילת המפתח היא 'לך', בשבילך. פעם הוא לא היה מגיע לכאן בכלל, אבל הרבה דברים השתנו מאז שהגעת לפה- אמרתי לך את זה כמה פעמים. הוא לא בא לפה כשאת לא נמצאת."
"כן. אהא. שיחזור להתנהגות הקודמת שלו. אף פעם לא ראיתי אותה, אבל היא נשמעת עדיפה הרבה יותר מאיך שהיא נראתה בפניי היום."
"היום? כבר הספקת לראות אותו במשך הזמן שחלף?" הוא מביט בי.
אני מהנהנת. "לצערי, לא שהייתה לי ברירה."
"ומה היה?"
"שום דבר מיוחד. פגשתי אותו בסיפון, והייתה לנו שיחה קטנה." אני מנסה להתחמק.
"שיחה על מה?" הוא נשמע מסוקרן.
"אני לא יכולה לספר, אבל זה לא משהו שאתה צריך לדאוג ממנו." אני אומרת, ממהרת להחליף נושא. ארתור או לא, היום הוא היה סוג של מטופל אצלי. והכל צריך להישמר סודי. "לאחר מכן הלכנו לחדר המפות."
"מה עשיתם שם? דיברת על התוכנית שלנו?"
"ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל אז ארתור פשוט... אתה יודע. התנהג כמו ארתור."
"פשוט מה? הוא התנהג כמו שאמרת? הוא לא הקשיב לך? זה מוזר, הרי הוא תמיד מקשיב לך--"
"אין לזה שום קשר. זה לא שהוא לא נתן לי לדבר, הוא פשוט... הוא גרם לי להתיישב לו על הברכיים ול.. ולפלרטט איתי בצורה מאוד ישירה."
ג'ייק בוהה בי למשך כמה שניות. ברגעים הראשונים הוא לא אומר דבר, אבל לאט לאט חיוך מתחיל להתפשט על שפתיו.
"ג'ייק. ג'ייק שלא תעז." אני ממהרת לומר, מביטה בו בבהלה.
"אני ידעתי! אני ידעתי את זה מההתחלה!" הוא כמעט קופץ במקום, ואני נאלצת לנעוץ בו מבט מוות בכדי שיפסיק. "אני אמרתי לך את זה! אמרתי לך שהוא מחבב אותך!"
אני מניחה את ידי על פיו כשאני מבחינה שכמה מבטים מסתובבים אלינו. למזלי, הוא דיבר כל כך מהר שאני בספק שמישהו שאני לא אני הצליח להבין איזה שטויות הוא מוציא מבין שפתיו. "תהיה בשקט. יש פה אנשים, ואם לא תשתוק אתה תגרום להם לחשוב דברים לא נכונים."
הוא מילל, ואני נאנחת לפני שאני משחררת אותו. ידעתי שזה לא יהיה רעיון טוב לספר לו, אז למה עשיתי את זה בכל מקרה?
"בסדר. אבל אני אמרתי לך! ניצחתי בהתערבות! חה חה!" הוא ממשיך לחייך, ואני מגלגלת את עיניי.
אלוהים, למה הכנסתי את עצמי?
"לא ניצחת בשום דבר, כי הרי זה שהוא מפלרטט איתי לא אומר כלום. הוא עשה את זה לכל מי שהוא הביא לספינה הזאת, נכון?" אני מביטה בו, מרימה את גבתי.
"טו-טוב, יש משהו במה שאת אומרת. אבל בכל זאת..."
"זהו, פה נגמר הסיפור." אני אומרת, וג'ייק נאנח בכבדות בתגובה.
"מה שתגידי, אליזבת'. מה שתגידי."
YOU ARE READING
בושם צרפתי
Teen Fictionזכה בוואטיז 2016! #מקום שני בספרות נוער (2/4/2017) אליזבת׳, נערה בת שמונה עשרה מהמושבת של אמריקה, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה לאחר שנחטפת על ידי ספינה של פיראטים אנגליים. היא לא יודעת למה, ולמען האמת לא כל כך אכפת לה- הרצונות היחדים שלה הם לחזור...
