בושם צרפתי

פרק 8

אני מביטה בארתור, פעורת פה. "מ- מה... מה בדיוק הלך כאן?! "
הוא מביט בי, ספק רציני ספק משועשע. "מה שהלך כאן הוא שמצאתי את עצמי מציל אותך, שוב."
אני מסדרת את שמלתי, מושכת אותה כלפיי מטה. "זה היה חסר ערך. הייתי מסוגלת להסתדר בעצמי, אבל היית חייב לבוא ולהפריע לי."
הוא מחייך חיוך עקום. "אני לא חושב שהיית מסוגלת להביס אותו בלי קצת עזרה מבחוץ."
"להביס? רק נתת לו מכה בראש! הייתי מסוגלת לעשות זאת לגמרי בעצמי!"
"במקרה הזה לא יכולת, אבל מה שעשיתי טוב יותר מכלום." הוא מסדר את כובעו המהודר הצבוע שחור ובעל הנוצות הצבעוניות.
"בכל מקרה, זה חבר צוות שלך. לא היית יכול לטפל בו בדרך קצת פחות... ברברית?"
"חבר צוות או לא חבר צוות. אפילו במקרה של ברנרד. הוא הסגן שלי, אך זה עדיין לא נותן לו את האפשרות להטריד אותך או לאיים עלייך בצורה נפשית או פיזית. אני סך הכל מגן עלייך כמו שהייתי מגן על כל אדם אחר בספינה הזו, או מחוצה לה."
אני משיבה לו בגלגול עיניים."כמובן, מה שתגיד."
הוא נשען על מעקה הסיפון, בוחן אותי מלמעלה, עיניו סורקות את כולי, מחפשות פצעים, מחפשות אחר פגמים.
"בכל מקרה, היית חייב להכות אותו בספר מפות? לא יכולת למצוא חפץ אחר? כמו חבית או בקבוק ריק? או שאולי היית יכול לעלף אותו באמצעות ריח הפה שלך?"
הוא מחייך אליי. "ספר המפות הזה הוא החפץ היחידי שיש ברשותי כרגע. מצטער לאכזב אותך, לאב."
אני מתעלמת מחיוכו המוזר, מורידה את מבטי לרגע לעבר הגבר המעולף. "לא כדאי שנעשה איתו משהו?"
"כמו מה?" הוא שואל.
"כמו להזיז אותו מכאן? אי אפשר לדבר כמו שצריך כשיש לך גבר מעולף שנוזל לו ריר מהפה מתחת לאף שלך. "
בהנפת יד, ארתור קורא לשני מלחים שעוד לא הספקתי להכיר, מסמן להם להוביל את ברנרד לעבר חדר המרפאה הקטן ולנסות להשיב לו את ההכרה שאיבד.
מבטי מובל לרגע אחרי שני הבחורים, שנראים כמתאמצים להעביר את הגבר בעל הכרס הגדולה למקום אחר.

"אז, על מה רצית לדבר, לאב?"
"לא רציתי לדבר איתך, להזכירך, אתה זה שהופעת משום מקום."
" כרגע אמרת שאי אפשר לדבר כמו שצריך כשיש מישהו מעולף בסביבה. האם את סותרת את עצמך, יקירה?" חיוכו מתעקם.
אני משלבת את זרועותיי, נועצת בו מבט. "סתום את פיך."
"ממתי את זאת שנותנת פקודות?" הוא שואל בגיחוך. "חשבתי שסיכמנו על כך שאת לא מלכת אנגליה, לפחות בשלב הזה של חייך."
"אני נותנת פקדות ממתי שאני מרגישה לנכון להפסיק אותך בזמן שאתה מעצבן אותי. " אני עונה בפשטות.
הוא מרים את גבותיו. "חשבתי שאני מעצבן אותך כל הזמן."
"חשבתי שאמרתי לך להיות בשקט. אתה שומע את השתיקה הזאת?" אני מפסיקה לדבר, מרימה אצבע אחת לעבר השמיים ומחכה כמה רגעים. "ככה הכי טוב."
הוא מכניס את שערו בצבע החום הבהיר לגומייה נמוכה. "תלוי מתי שותקים, לאב."
אני מחליטה להפסיק להתווכח אותו, כשאני מבחינה שאני מיואשת לגמרי. ובנוסף לכך, אם זה היה ויכוח, אז הוא היה המנצח.
"בכל מקרה," אני אומרת לאחר כמה רגעים של מן שתיקה מוזרה כזאת. "מדוע אתה סוחב איתך ספר מפות?"
"אה, הספר הזה?" הוא משיר את מבטו לרגע לספר שבידו, כאילו שכח שהוא קיים לכמה שניות. "אני צריך לתכנן את המסלול של הספינה."
אני מתבלבלת לרגע. מסלול?
אז זה אומר שצדקתי, שאכן לספינה יש עוד יעדים שהיא צריכה להגיע אליהם.
בשביל מה? הרי הם היו צריכים להרגיע מתיחויות באמריקה. והם עברו כבר בכל המושבות.
ולמה הם לוקחים אותי איתם? למה ארתור לוקח אותי איתו?
"על איזה מסלול אתה מדבר?" אני מחליטה לשאול בקול רם.
"מסלול הלחימה שלנו, כמובן. הרי יש לספינה עוד מקומות שאליהן היא צריכה להפליג. "
"מסלול לחימה?!" אוקיי. אולי אני לא אמורה להישמע מופתעת כל כך.
"כן, כבר אמרתי. מסלול לחימה."
"לאן?" זה הדבר הראשון שאני שואלת.
הוא מעיין רגע בספרו בעל הכריכה החומה. "כרגע אנחנו מפליגים לצרפת. יש לנו צי מלכותי צרפתי להילחם נגדם."
פי נפער. עוד מלחמה?! "טוב, אם אני אמורה להיות המעודדת שלכם, קחו בחשבון שהצד היחידי שאני בעדו הוא הצד הצרפתי. להתחיל להכין את השלטים מעכשיו, או שמא לשמור זאת למתי שתפסיק להיות כזה גוש מעצבן ובעל אגו נפוח?"
"תודה על התמיכה הנפלאה מצידך ועל כל המחמאות המלבבות, לאב. "
"אתה חטפת אותי אם ידעת שאתה הולך להלחם בצרפת? עשית את זה בשביל שאשב בספינה ואקטר לך?"
הוא צוחק לרגע. "אולי."
"טוב, אז בקשתך הושלמה, מכיוון שכל מה שאני הולכת לעשות זה לשבת, לקטר ולהציק לך."
"את האמת, אני לא בדיוק יודע למה בדיוק חטפתי אותך, ראיתי- חטפתי. למרות שאי הפחד שלך מוציא את כל הכיף מחטיפת אנשים." הוא מחייך. "אך הסירי דאגה מלבך, אני עוד אמצא לך תפקיד שיהיה ראוי למעמדך, כך שלא תהיה לך שום סיבה לקטר ולהציק לי, לאב. "
"תפקיד? למה אני אמורה למלא תפקיד כלשהו? להזכירך, אני לא אמורה אפילו להיות פה!"
"עדיין. את עדיין נמצאת בספינה הזו, הלא כך? ולכן את צריכה לבצע עבודה מסוימת."
"אתה מדבר כאילו הייתה לי ברירה אחרת מלבד זה." אני אומרת בגלגול עיניים.
"כמובן שהייתה לך ברירה אחרת."
"ומהי הייתה?"
הוא מושך בכתפיו. "אני מאמין שאת מספיק יצירתית בשביל למצוא אחת כזאת, לאב. אבל בכל מקרה, אל תפחדי. אני אמצא לך עבודה ראויה."
"לפחד?" אני מגחכת. "ממה בדיוק? אין לי ממה לפחד. אנחנו סך הכל בספינה מתפרקת ועלובה, מוקפים בים שיכול להפוך לסוער בין רגע ולהטביע את כולנו ואני בת יחידה בספינה מלאה באנשים מפוקפקים ואידיוטים כמוך. אבל אתה יודע מה באמת מפחיד?"
"לא." הוא אומר.
"מה שבאמת מפחיד אותי באופן אישי זה הריח מהפה שלך, הוא הדבר היחיד שיכול לגרום למותי על הספינה הזו."
"מה? ציחצחתי שיניים היום." הוא נראה נעלב, אך החיוך עדיין נשאר על פניו.
"אחרי שמונה עשרה שנה שלא דאגת להגיינת הפה שלך, אני חושבת ששתי דקות של ציחצוח שיניים לא בדיוק יעזור לך מי יודע מה. ולא-" אני קוטעת אותו כשהוא פותח את פיו בשביל להגיד משהו. "גם חמש דקות לא יספיקו להוציא את כל הצחנה והלכלוך."

"תשע עשרה שנה - אם כבר מדברים על דיוק," הוא משלב את ידיו. "בארבעה עשר בינואר אהיה בן תשע עשרה."
"כמה נפלא," אני מחייכת חיוך ציני. "לא אכפת לי." אני מגלגלת את עייני בפעם ה...עשרים ביומיים האלה?
הוא לא עונה, ואני מנצלת את הכמה רגעים האלה בשביל להגיד משהו קטן.
"אם חטפת אותי מכיוון שרצית מישהי שתהיה נחמדה וצייתנית ותשב בשקט בצד ולא תעשה בעיות- אתה נכשלת. לרוע מזלך, חטפת את המישהי הלא נכונה. כל עוד אני כאן, אני הולכת להפר את כל המעט סדר שיש לך בספינה הזאת, אם מה שהיה לך עד עכשיו לא הספיק לך."
"אני סומך עלייך שתחוללי מהומה לא קטנה על הספינה הזאת, ואולי, מי יודע, אולי יום אחד תהרגי אותי ותהפכי לקפטן של הספינה." הוא מחייך.
"אין לי שום עניין בלפקד על חבורת שודדי ים חסרי כל מוסר או ערך, אך יש לי עניין די רב בלהרוג אותך. כמה שיותר מוקדם, כמה שיותר מהר." אני מנסה לגרום לקולי להישמע כמה שיותר מאיים ובעל ביטחון.
"אז קדימה, למה את מחכה?" טון קולו נשמע מתגרה, ואני מגיבה בהרמת גבה.
"אם יש לך את הכוח ואת הרצון- תהרגי אותי עכשיו." הוא נעמד מולי זקוף, בידיים פרוסות.