הספיק לעבור יום שלם מאז האסיפה שארתור כינס, מה שאומר שהיום וויליאם מצטרף לג'ייק לעבודה בבר.
מסיבה מסויימת, אני מתרגשת מאוד בשביל ג'ייק ומקווה שאולי זה יקרב ביניהם. אני לא חושבת שזה יהיה טוב דווקא במובן הרומנטי. למרות שכמובן שאשמח אם כן, אבל גם אם הם יחזרו להיות חברים טובים כמו שהיו בעברם, אני חושבת שזה יספק מאוד אותי ובמיוחד את ג'ייק, במיוחד אחרי כמות הפעמים שהוא דיבר על כך שמערכת היחסים בינהם השתנתה.
עוד סיבה שאני שמחה על כך שהוא הצטרף היא שגם עוד יד עוזרת בבר לעולם לא תזיק כי אני מתחילה לחשוב שאולי ג'ייק לא יצליח לעמוד לבד בכל הלחץ שמופעל עליו בעבודה הזאת, במיוחד כשהוא לבד שם רוב הזה.
אחרי שאני מסיימת לעשות את כלל הדברים שאני עושה בכל בוקר הכוללים להתלבש, לשטוף פנים ולצחצח שיניים, לנקות את העקבים שלי, להשחיז את הסכין שלי ולהסתרק, אני יוצאת לכיוון הבר.
השמיים בהירים, והים נראה שקט יותר מאי פעם. זה מרגיש בהחלט כמו יום של התחלות חדשות.
כשאני מגיעה אני מגלה שוויליאם כבר נמצא בבר, אך משום שהשעה עוד מוקדמת והמקום ריק לגמרי כך שאין לא לוויליאם ולא לג'ייק מה לעשות, הם מדברים ביניהם בידידותיות.
כשאני מתקרבת קצת, אני מבחינה בכך שג'ייק הקשיב לעצתי ונראה רגוע למידי, ידיו קבורות בכיסי מכנסיו. אני לא שומעת הרבה דברים מהשיחה שלהם, אבל אני מספיקה לקלוט את זה שג'ייק מברך את וויליאם על הצטרפותו לצוות הבר שכלל רק אותו ואת ג'יימס עד אמש, למרות שבכל מקרה ג'יימס כמעט ולא נמצא במקום.
אני מחכה בצד, נותנת להם קצת זמן לפטפט. אני מחליטה לתפוס מקום בשביל להתחיל את רצף השיחות היומיות שלי.
אני שמה לב שג'ייק קולט שאני יושבת בצד אך לא אומר דבר, ממשיך להסביר לוויליאם.
אני בהחלט הולכת להגיד לו משהו על זה.
ג'ייק עושה לוויליאם סיור הדרכה קטן במקום, אומר לו תוך כדי מה בדיוק צריך לעשות ומה אסור לעשות, מסביר לו קצת על הלקוחות ונותן לו טיפים כללים על איך לעבוד.
הוא מספר לו בנוסף מידע על כמה לקוחות 'מיוחדים', אילו משקאות לתת להם, מאיזה להתעלם, או את מי פשוט להעיף מהמקום ברגע שהוא רק דורך בו כי ככל הנראה שאם יצא משם, הוא יהיה מאוד שיכור וזה לא יהיה טוב לא לעובדים בבר ולא לעובדים בחוץ. וארתור התחיל בדיוק להיות קפדני מאוד לנושא השיכורים בספינה הזאת, למרבה האירוניה.
לאחר כל זה, אני מתחילה לאבד את הסבלנות שלי לאט לאט. אני שונאת לשבת בצד ולעשות כלום, אז אני מחליטה שהגיע הזמן להפריע להם בשיחה מכיוון שאני יודעת שעוד יהיה להם עוד הרבה זמן לדבר, וגם כי אין לי הרבה סבלנות לעמוד בצד ולחכות עד שיסיימו את כל העניינים שלהם. עם ג'ייק הפטפטן, זה יכול באמת לקחת נצח. אפילו יותר.
"בוקר טוב ג'ייק, בוקר טוב וויליאם. ברוך הבא ובהצלחה בעבודה החדשה." אני ניגשת אל שניהם, מנסה להישמע ידידותית כמה שאפשר לוויליאם.
"בוקר טוב, אליזבת' לא שמתי לב שאת כאן." ג'ייק אומר.
'שקרן.' אני מסמנת לו עם שפתיי, והוא רק מחזיר לי חיוך שומר סוד. שאותו אני כבר יודעת ממזמן.
"אליזבת' בלה מור." ווילאן קוטע בדבריו את תחרות נעיצת המבטים שלנו, והטון שבו הוא אומר את שמי הוא רציני ומאופיין בקול עמוק. "נעים לפגוש אותך שוב, לפרק זמן קצת ארוך יותר. ג'ייק סיפר לי רבות עלייך."
ג'ייק ואני נראים מבולבלים לרגע.
טון הדיבור שלו נשמע לי מוכר. מאוד.
אבל זה לא... הוא לא...
"אני מכירה אותך ממקום כלשהו?" אני מחליטה לא להתחיל לרמוז ולשאול ישירות, בקולי נשמעת החשדנות והסקרנות תוך כדי שאני מנסה לשים את האצבע על מה שהולך כאן.
"כמובן שאת מכירה אותי. הרי אני עובד איתך יחד בספינה כבר זמן מה." הוא אומר, בוחן אותי לכמה רגעים.
"התכוונתי להאם אתה מכיר אותי מחוץ לספינה. אולי מהתקופה שבה התגוררתי באנגליה? אתה נראה ונשמע לי מאוד מוכר." אני ממשיכה לשאול באותו הטון.
ג'ייק מעביר מבטים מבולבלים ביני לבין וויליאם, ככל הנראה תוהה גם הוא מה בדיוק קורה בין שנינו.
יש מצב שהוא... לא.
יש כל כך הרבה אנשים בשם וויליאם באנגליה, והכרתי עוד אנשים בשם וויליאם, כך שהסיכויים שהוא האחד שאותו אני מחפשת כל כך הרבה זמן שואפים לאפס.
כאילו בא במיוחד בכדי להפר את המתח שהורג אותי מבפנים, אחד המלחים מגיע ומתיישב לצד אחד השולחנות, מרים את ידו בשביל לבקש שירות.
"הייתי עונה לך בשמחה, אך יש לי לקוח לטפל בו. אני לא מתכוון לאכזב אותו עוד ביומי הראשון בעבודה, הלא כן?" וויליאם אומר והולך לכיוון המלח לפני שאני מספיקה להוציא הגה מךי.
אני וג'ייק מסתכלים באופן כמעט אוטומטי אחד על השני, ואז מסתכלים על וויליאם.
"מה לכל הרוחות קורה ביניכם?" ג'ייק שואל בשקט.
"אין לי אפילו שמץ של מושג. אבל אני יכולה להיות כמעט בטוחה שאני מכירה אותו ממקום כלשהו ובדרך כלשהי, ואני לא יודעת למה, או מאיפה."
הוא מהרהר לרגע. "יש מצב שהכרת אותו, ויש מצב שלא. וויליאם הוא שם נפוץ באנגליה, את יודעת." גבותיו מתרוממות מעלה.
"כן... אני יודעת." אני אומרת באנחה. "אבל יש לי תחושה חזקה מאוד שכן. ואם כן, אז מאיפה. יש כמה אנשים בשם וויליאם שהספקתי להכיר במהלך חמש שנות מגוריי באנגליה, אך אני עדיין לא בטוחה. חוץ מילד אחד שנטה לעצבן אותי מאוד ושאני לא זוכרת את שמו."
"אולי זה הוא?" ג'ייק מציע.
"אני לא חושבת. אולי יש להם פחות או יותר את אותו צבע השיער, אך הוא היה גדול ממני בשנה אחת פחות או יותר, וויליאם נראה בשנות העשרים המוקדמות לחיו."
אבל האפשרות... האפשרות שזה הוא לא יוצאת לי מהראש. וזה הגיוני. זה כל כך הגיוני שאני כמעט ורוצה לצרוח את זה.
אבל אני מסרבת להאמין בזה כי אם זה לא אותו האחד שחשבתי שזה, אני אתאכזב ואכעס. וזה לא דבר שכדאי שיקרה, ולכן אני חייבת לא להתחיל לפתח תקוות שוא.
אני מעיפה מבט לעבר וויליאם.
לאחר שהוא מגיש לאדם שנכנס קודם לכן את כוס המשקה שלו, אני ממהרת לקרוא לו לחזור.
"הממ?" הוא שואל.
"אמרת שתענה לי על שאלות שאשאל."
"יש לך את כל הזמן שבעולם לשאול. טוב, לפחות עד שיגיעו עוד אנשים." וויליאם נושם עמוק.
אני באה לפתוח את פי, אבל כלום לא יוצא. איך?
"בן כמה אתה?" אני שואלת לאחר כמה רגעים של שתיקה, מחליטה לגשת שוב ישר לעניין. להתמהמה מעולם לא היה הקטע שלי, ואני יותר מידי בלחץ מכדי לבזבז זמן.
"אני בן עשרים וארבע. למה את שואלת? לא משנה, סיפרת לי למה את שואלת."
אני מנסה לעשות חישוב קצר. אם הייתי בת שש כשעזבתי, ועברו מאז שתיים עשרה שנה, פחות או יותר, והוא היה בן שתיים עשרה...
"איפה גרת?"
"לא רחוק מטירת המלך."
אוקיי. אוקיי.
לא. זה עדיין זה לא בטוח. אולי הוא שכן. היו עוד אנשים בדיוק כמונו.
ג'ייק מבחין שעליתי על משהו, ממשיך להעביר מבטים ביני לבינו שוב, ושוב ושוב.
"הייתה לך פעם חיית מחמד?"
"ארנב שמת בגלל שהוא נכנס לבקבוק ולא הצליח לצאת."
ואז, לאט לאט, ג'ייק מתחיל לקלוט.
סיפרתי לו קצת על עצמי, ולכן הוא מתחיל לחבר את חלקי הפאזל.
הוא פוער את עיניו. "אתה לא--"
"כמה אחים היו לך?" אני שואלת את השאלה האחרונה, קולי רועד מעט, אך אני מנסה להיראות נינוחה ונועצת את עיניו בשלו. למרות שאני בטוחה שהלב שלי פועם כל כך חזק, שאני מסוגלת להתערב על כך שגם וויליאם, גם ג'ייק, וגם המלח שיושב רחוק מספיק מאיתנו יכולים לשמוע את הקולות שהוא מפיק.
שפתיו של וויליאם מתעקלות לחיוך. "אח גדול ואחות קטנה. דניאל ואליזבת'. אני חושב שעלית על זה עכשיו."
בום.
"וויל, חתיכת בן של כלב!" אני צורחת, מה שגורם למלח שנכנס לבר להפיל את הכוס שלו, ולבהות בנו בבהלה.
"אליזבת'..." הוא נראה כאילו אבן גדולה ירדה מליבו, והעיניים הירוקות שלו פתאום נראות לי ממש אחרת.
"אני ידעתי, אני ידעתי שיש ביניכם קשר!" ג'ייק אומר. "אותו מבנה פנים, כמעט אותן עיניים, אתו סגנון הדיבור..." הוא נראה נבוך לרגע. "כ-כלומר, חוץ מהקללות של אליזבת'. זה לא כל כך משותף."
"לא עכשיו, ג'ייק! לכל הרוחות, וויל, יש לנו שיחה מאוד ארוכה לסיים, אחרי שהתקפת הזעם שלי תיגמר! מה אתה חושב לעצמך אפילו, חתיכה של--!"
הוא צוחק. "לא השתנת אפילו קצת בכל הזמן הזה. אה, אליזבת'?" הוא שואל לפני שהוא מתקרב אליי ומחבק אותי.
זה משתיק אותי באחת.
זה מרגיש כל כך מוזר, להיות קרובה שוב לאדם שחשבתי שהיה רחוק ממני כל כך הרבה במשך כל כך הרבה זמן. אבל הוא היה קרוב, ופשוט לא ידעתי את זה.
אני באמת חשבתי שבחיים לא אראה אותו. אבל עכשיו...
הוא מלטף את גבי בעדינות, נושק לראשי. "התגעגעתי אלייך כל כך, אחות קטנה."
היי כולם, מקווה שהנהניתם מהפרק!
כן, חלקכם באמת צדק!
זה הוא, האדון היקר המכובד שלנו!
אוקיי, וואו. אני כבר שעתיים עורכת פרקים, ואני שמחה שהזדמן לי להעלות את הפרק הזה היום!
אשמח אם תגיבו, תצביעו, תעקבו, וכל הדברים האלו.
אוהבת מלא, אני <3
YOU ARE READING
בושם צרפתי
Novela Juvenilזכה בוואטיז 2016! #מקום שני בספרות נוער (2/4/2017) אליזבת׳, נערה בת שמונה עשרה מהמושבת של אמריקה, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה לאחר שנחטפת על ידי ספינה של פיראטים אנגליים. היא לא יודעת למה, ולמען האמת לא כל כך אכפת לה- הרצונות היחדים שלה הם לחזור...
