"טוב, איך זה כבר יכול להפתיע אותי יותר? כפי שכבר הבנתי לבדי, אתם לא יודעים איך להתייחס לבחורה בכבוד."
"כמובן שאנחנו כן," הוא נוחר בבוז מזויף. "עובדה שברגע זה אני לא מוציא אותך להורג."
אני לא עושה דבר מלבד לגלגל את עייני בעצבנות. "אולי לא אותי, אבל אתם הורגים אלפי בני אדם ללא סיבה הגיונית. לזה יש לך הסבר? אולי מכיוון שאתה אנגלי וזה הטבע שאיתו נולדתם?"
"אני אתן לך עצה אחת," הוא מתעלם מדבריי. "פשוט תהיי בשקט. זה יעזור לך בהמון סיטואציות בחיים."
"זה מה שמעצבן אותך? שמתגרים בזהותך כאנגלי?" הבעת פניי נראת משועשעת. "כנראה שהתדמית שלך נורא חשובה לך, אבל תן לי לנפץ לך את האשליה; היא לא משהו מיוחד."
"היא בהחלט כן," צידי פניו מוארות בחיוך שמצליח הפתיע ולהרתיע אותי מעט, אך אינני מראה זאת. "את פשוט לא מכירה אותי מספיק טוב."
"בזמן המועט שיצא לי 'לבלות' בחברתך, כלומר, הזמן שבו חטפת אותי, לא נהנתי במיוחד."
"קודם כל, אני לא חטפתי אותך. אני הצלתי לך את החיים."
"הצלת לי את החיים?" אני מגחכת. "בוא ותסביר לי איך בדיוק הצלת לי את החיים אם לפני רגע אמרת לי להודות לך על זה שלא הוצאת אותי להורג."
"אם היית נשארת שם, היית מתה. אז מכיוון שאני כזה מדהים, החלטתי להציל אותך ולקחת אותך על חסותי."
"אני לא צריכה אותך, את הטובות שלך, או את החסות שלך. הייתי יכולה להסתדר לגמרי בעצמי. ואתה יודע, היית יכול לשאול. כרגע זה נראה כאילו חטפת אותי."
"לא חטפתי אותך, פשוט את נראת בן אדם עקשן מידי בשביל לבחור את ההחלטות הנכונות בשביל עצמו, אז בחרתי אותן בשבילך."
"אם לא חטפת אותי, אז למה אני קשורה?"
"זה לא הזמן לשאול שאלות."
"זה מאוד הזמן לשאול שאלות, וזה הזמן שלך להבין שאתה מטומטם וחוטף מישהי והורג אנשים. אתה כרגע הרגת את אח שלי!"
"זה היה אחיך? אני מצטער על האובדן." פניו מרצינות ברגע, חיוכו נמחק מפניו.
"זה נראה כאילו באמת אכפת לך. אבל זה לא משנה לי. אני שונאת אותו במילא." אני מושכת בכתפיי, מסתובבת כמה שאני יכולה כשאני שומעת צעדים מאחוריי, בעוד ידו של הבחור המסריח אוחזת באותו החבל שקושר את ידי וגובל אותי בתנועה.
אני מבחינה בעשרות שודדי ים צועדים מאחורינו. חלקם פצועים וחלקם נושאים פצועים, חלקם נושאים שלל מהמושבה וחלקם סתם מתהלכים בעצלתיים, אבל כולם נראים נרגשים וכולם הולכים אחרינו לכיוון הספינה שאותה אני רואה ממרחק. טוב, כולם הולכים מלבד הפצועים כי הם, טוב, פצועים.
"כן, אני אכן שחקן מצויין." למרות שגבו מופנה אליי, אני יכולה לשמוע את החיוך החוזר באיטו לפניו בשילוב קולו בעל המבטא העמוק.
אנחנו מגיעים לספינה לאחר מספר דקות, ומלח אחד מוריד חבל אשר משחרר שיפוע מעץ עבה שמאפשר לעלות ולהעלות אנשים וסחורה מהקרקע לסירה.
מלחים עולים, ואותו הבחור טופח על גבם ואומר מילה או שתיים, בעוד מבטי משתקע על מי הים.
לאחר מכן, אותו הבחור עולה על הספינה ואני אחריו- או שיותר נכון, אני נגררת אחריו.
"אולי תשחרר אותי כבר? המשחק נגמר בשבילנו. ניצחתם, ולנו אין שום דבר לעשות בנידון." אני מחליטה לפנות בלשון מבקשת אך עדיין מתנגדת, מנסה להשריש את רגליי בקרקע עד שכוחותיי אוזלים.
"אז ספרי לי, משהו שמך?" הוא נעצר מולי כשאנחנו מסיימים לעלות, חיוך ממזרי מפציע על שפתיו.
"שינוי נושא אלגנטי- כדאי שאוסיף זאת לרשימה של הדברים שאני שונאת בך."
"את מכירה אותי זמן לא רב, וכבר יש לך דברים שאת שונאת אצלי?" גבתו מתרוממת מעלה בשעשוע.
"לא בדיוק 'מכירה', אבל כן. בזמן המועט שאתה איתי כבר הספקתי ללמוד עליך כמה דברים, ואם אתה מעוניין לדעת, הרשימה מכילה את זה שאתה פוץ נפוח, רברבן, מתנשא, מעצבן, חסר רגש--" אני נעצרת כשמלח מופיע פתאום.
"אשמח לשמוע מה עוד את שונאת אצלי, אבל יש לי שיחה לבצע. ברנרד, דבר!"
YOU ARE READING
בושם צרפתי
Teen Fictionזכה בוואטיז 2016! #מקום שני בספרות נוער (2/4/2017) אליזבת׳, נערה בת שמונה עשרה מהמושבת של אמריקה, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה לאחר שנחטפת על ידי ספינה של פיראטים אנגליים. היא לא יודעת למה, ולמען האמת לא כל כך אכפת לה- הרצונות היחדים שלה הם לחזור...
