בושם צרפתי

פרק 21

מעולם לא אהבתי נשפים.
טוב, אולי כן. אבל לתקופה ממש קצרה.
כמובן כשהייתי בת שש, כמו כל ילדה ממוצעת ותמימה בגילי, החלומות שלי היו על להסתובב עם שמלות מנופחות לצלילי כינורות, ולרקוד עם בחורים נאים בחליפות מחוייטות. חלמתי על אולמות מפוארים עם נברשות קריסטל התלויות מהתקרה, ועל כל הפאר, ההדר, והיופי, כל מה שמתקשר לכך.
אך למזלי הרב, גדלתי מעט מאז התקופה הזו.
כמובן שהייתי חייבת להגיע, למרות שבשמחה הייתי מעדיפה לוותר על כל זה ולהעביר את זמני עם בגדים פשוטים, מיטה קטנה, שקט, והיכולת לישון.
וגם לא רציתי לבוא לשם מהסיבה הפשוטה שלא רציתי שארתור יראה ששניתי את דעתי, שוב.
אני פשוט לא רוצה לבוא בגללו.

אני לובשת את אחת השמלות הכחולות שארתור דאג לשים לי בארון, רק שהיא נראת טיפה יותר מפוארת ומנופחת ועם סיכת שיער תואמת בצבע טיפה יותר בהיר מהשמיים. אני נועלת נעלי עקב שמגביהות אותי מעט שנצבעו גם באותו הצבע הבהיר, ויוצאת מחדרי.
אי אפשר לפספס את המוזיקה שנובעת מהחדר שבו מתרחש הנשף לכבוד "הקפטן האהוב על כולם, ארתור," מה שבכלל לא נכון.
למרות, שאם תשאלו אותי, אני לא יכולה להבין מה ההיגיון בלקיים מסיבה אם אני הבת היחידה על הספינה הזו?

במחשבה שניה, אני חושבת שהנשף הזה הוא בעיקר בשביל הסמל, להראות את כוחו של ארתור בתור הקפטן של הספינה, ולגרום לכולם לראות איך הוא יכול לגרום לכולם לחייך ולרקוד ולומר לו מזל טוב.
וכמובן, איך שכחתי, לגרום לכולם להשתכר.

אני נכנסת לחדר הגדול או כפי שרשום בשלט התלוי על הדלת "אולם הנשפים," למרות שזה ההפך הגמור מאולם הנשפים שחלמתי עליו בגיל שש.
הוא לא גדול במיוחד ואין בו נברשת מפוארת, ולא נראה שונה מהחדר שבו אני ישנה, רק בלי מיטה או ארון או שידה.
הדבר היחידי המבדיל בינו לבין שאר החדרים הוא שהוא טיפה יותר גדול מחדר רגיל, בערך בגודל של הבר ומקושט בהמון סרטי קישוט לבנים, עם שורה של בקבוקי אלכוהול שנמצאים על אחת השולחנות בניסיון לבנות בר מאולתר שעליו וכוסות זכוכית שמסודרות בצורת פירמידה. כמובן.
אני מחפשת בעייני מישהו מוכר, ורואה את ג'ייק מדבר עם אחד הבחורים בפינה. אז אני מחליטה לא להיות נחמדה כל כך ולהפריע להם, למרות שהם נראים שקועים בשיחה. אם אני כבר כאן, אז לפחות שלא אהיה כאן לבד.
"היי ג'ייק, היי מישהו." אני אומרת. משהו בבחור השני נראה לי מוכר, אולי קצת יותר מידי מוכר.
"אליזבת'!" ג'ייק מסתובב אליי, מקבל את פניי בחיוך. "את נראת נפלא!" הוא אומר ומחבק אותי למספר שניות.
אני מחבקת אותו חזרה, אבל בדרך גם מעבירה את מבטי לבחור השני. הוא גבוה, אפילו יותר מג'ייק, ושערו צבוע בצבעים של חום וצהוב, ועיניו הן ירוקות בהירות וגדולות, כמעט כמו שלי.
הבחור השני קולט את מבטי ובוחן אותי לכמה שניות. "אנ- אני חייב ללכ- ללכת למקום כלשהו עכשיו," הבחור אומר ומעביר יד בשערו, אומר שלום לג'ייק והולך.
"מי זה היה?" אני שואלת בהרמת גבה, בוחנת את גבו. למרות שהוא היה נראה לי מוכר, אפילו עד מאוד, לא זכור לי שראיתי אותו מסתובב בספינה אי פעם, מה שהיה מוזר בהתחשב בעובדה שאני פה כמעט חודשיים. וגם העובדה שקיימתי שיחות עם רוב האנשים שבספינה.
"וויליאם. אני אסביר לך אחר כך." הוא לוחש לעברי.
מוזיקת כינור ופסנתר נשמעת מפינת החדר וקוטעת את השיחה שלנו, ואני רואה מספר נגנים בחליפות לבנות שמנגנים מוזיקה מהפנטת ועדינה להפליא, שכמעט וסוחפת אותי לרקוד לצליליה. רק חבל שזה ממש לא מה שאני מתכוונת לעשות הערב. ולא אכפת לי מה ארתור קבע על ריקוד אחרון.