בושם צרפתי

פרק 1

"היה נעים לראות אותך שוב, לילי." אני מנופפת לחברתי שחורת השיער בזמן שהיא מתרחקת ממני יותר ויותר.
אני אומרת את זה למרות שאני די בטוחה שהיא לא מקשיבה לי- או לפחות לא מנסה להקשיב לי- מכיוון שהיא עסוקה בפטפוטים מגוחכים וחסרי משמעות עם בן הזוג שלה פאייר.
זה לא מפתיע אותי כל כך, למען האמת. היא תמיד הייתה כזו.
במיוחד בזמן האחרון, בו אין לה זמן פנוי בשביל שום דבר שאינו כולל לבלות בחברת החבר שלה, להתחבק איתו, לצחוק איתו ולהתנשק איתו.
אבל אני מכבדת את זה. כל אחד וה... דברים המוזרים שהוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי.
אהבה הרי מעולם לא הייתה חלק מענייני, ולכן לא הצלחתי להבין אותה. לא הצלחתי להבין את החברה הכי טובה שלי.

כשהיא נעלמת והופכת לחלק מקו האופק אני מתיישבת על החול ונאנחת, נותנת למבטי להשתקע במי הים הכחולים שמתנפצים על הסלעים וחוזרים למקומם. זה לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות, לא?

תמיד אהבתי את הים, למרות שמעולם לא הזדמן לי לשחות בו או להיות בו לפרק זמן ארוך יותר משעה- לפחות במשך אחת עשרה שנה האחרונות.
הלוואי שיכולתי לשנות את המצב, כי הים מאז ומתמיד סימל בשבילי סוג של חופש, סוג של... סוג של שלווה ורוגע, שאלו שני דברים שמאוד חסרים לי בחיי היום יום שלי. הוא מצליח להרגיע אותי, לסחוף אותי יחד איתו לתוך אופריה שכזאת, שגורמת לי להרגיש כמעט כאילו אני במקום אחר.
במקום אחר שבו אני יודעת שבעוד כמה רגעים אחי הגדול בטח יבוא לכאן, כמו תמיד, ויחל לצעוק שעליי לחזור הביתה ועל כך שאין לי זמן לשבת ולבהות בגלים בלי שום סיבה. בעולם בו אני יודעת שיצאו לו מילים אחרות מהפה- מילים שאינן קשורות לכך שיש לי עבודה לעשות ושאני צריכה לדאוג לאבי.

אבל לא אכפת לי. לא אכפת לי מהעולם בו אני נמצאת כרגע. אני רק רוצה לנצל את מספר דקות השקט שלי לפני שתגיע הסערה ותפר את שלוות הגלים.

רצף מחשבותיי נקטע במהירות כאשר אני מבחינה בדבר דמוי ספינה שמתקדם לעבר רצועת החוף בצעדי ענק מתוך הים המרגיע.
אני מצמצמת את עייני בשביל לנסות לקבל תמונה כללית ברורה של הדבר הענק שהולך וקרב וכשאני מבחינה בו... זה בהחלט מצליח לשתול בתוכי סוג של פחד.
אוי לא, לא עכשיו.

אני קמה במהירות, כושלת מספר צעדים אחורנית תוך כדי ניסיון לא לתת לזה לעכב אותי בצורה שתוכל להשפיע על המצב, מסתובבת, ומתחילה לרוץ לעבר כיכר השוק.
אני לא טובה בריצה, את זה אני כבר יודעת, אבל אני חייבת לעשות את זה, אני חייבת להגיע לשם כמה שיותר מהר.
רגליי נושאות אותי לעבר הכיכר המרכזית אשר מהווה את המקום המושלם והאידיאלי שבו אפשר להזהיר את כולם: קודם כל, הוא בדיוק באמצע של המושבה, כך שאפשר תוך שניות לרוץ במהרה הביתה או לברוח- למרות שגם ללא ספק רצוי להילחם.
שנית, הכיכר תמיד הומה. כמעט ואין שעה ביום שאין בשוק לפחות בן אדם אחד מכל משפחה אשר קונה משהו, נפגש עם חבריו בשביל לשחק או לרכל, או סתם ללכת למקום שלא יגרום לו לשיעמום מוחלט.
אני בטוחה שאם אודיע פה את מה שאני צריכה להודיע, ההודעה תתפשט במהירות בין כל משפחות המושבה ויהיה לנו טיפה זמן להתכונן.
בדיוק מה שאנחנו צריכים בשביל לשרוד את זה.