ארתור מוריד לרגע את ידו מהשולחן, משאיר את ידו הקרובה אליי ומגרד לרגע בזיפיו שכמעט ולא קיימים.
"על מה אתה חושב?" אני שואלת, מתאפקת לא לחזור ולהביט בפניו. אני יודעת שאם אסתובב לעברו המרחק בינינו יצטמצם, וזה דבר שאני מעדיפה להימנע ממנו בשלב זה. או בכלל.
"סתם, תוהה. התחלתי לספר לך על התוכנית שלי, לא?"
"אני מניחה שכן," אני אומרת, מרימה את גבתי. "ואז התחלת לחשוב."
הוא צוחק. "כמו שכבר אמרתי לך, כולם חושבים בשלב כזה או אחר. זה בכלל מעניין אותך, לשמוע על דרך הפלישה? רק מספר אנשים מועט מעורב בזה, ואני לא רוצה להכניס אותך לעניינים שאת יכולה להישאר מחוץ להם."
"ממתי אתה שואל אותי אם אכפת לי ממשהו?" אני שואלת אותו, מרימה גבה.
הוא מניד בראשו. "אוי, אליזבת' יקירתי. את לוקחת אותי ככזה סוג של בן אדם? מרוכז בעצמו, אגואיסט ולא אכפתי?"
"כן. האמת שכן." אני עונה אפילו בלי לחשוב פעמיים.
"את מעליבה אותי." הוא מגחך כמעט לתוך אוזניי. זה עוד יגרום לי לצמרמורת.
"אתה מתכוון להמשיך לספר לי את התוכנית שלך או לגרום לי לרצות לסטור לך ככל שהזמן עובר?"
"אני מבין שאת מאוד אוהבת להעליב אותי. זה חלק דיי נושן באישיות שלך שלמדתי להכיר במהלך החיים שלי לצידך במהלך החודשים האחרונים. אבל... אחרי השיחה שלנו היום... חשבתי שזה עבר לך, לפחות לשעתיים הקרובות."
"השיחה של היום לא אומרת שום דבר, ולא אמורה לשנות שום דבר בטיב היחיסים שהיו ויהיו בינינו. שיהיה לך ברור שאני עדיין שונאת אותך."
"אולי את שונאת אותי, אבל לא כמו ששנאת בעבר. אני מניח שזאת התקדמות עצומה, אהובה."
"אני שונאת אותך בדיוק כמו ששנאתי אותך בעבר, ארתור. לא הרבה השתנה מאז הפעם הראשונה שראיתי אותך."
"טוב, אני יכול להתערב איתך שכן. בעוד בפעם הראשונה לא היית מסוגלת לגעת בי במקל, עכשיו את יושבת לי על הברכיים ומתנהגת לגמרי כרגיל. אולי נהפוך את זה למשהו שבשגרה?" היד שהייתה על השולחן עד לא מזמן כמעט ונוגעת במותניי, אבל הטון שלו נשמע רגוע ומתגרה בו זמנית.
אני לוקחת נשימה. עד כמה שאני לחוצה והרצון שלי לתת לו סטירה הולך וגובר, אני שמחה שהוא חושב שאני מתנהגת כרגיל.
"אני עושה את זה רק מכיוון שאני יודעת שאם אני לא אעשה את זה אתה תתחיל להציק לי, כמעט כמו שאתה עושה תמיד."
"יש טיפה של אמת בדברייך, אבל אני לא מציק." הוא אומר.
"כמובן שאתה מציק! אתה כל כך מציק, שלפעמים אני רוצה פשוט--"
הוא מניח את ידו על מותני. "ששש, לאב. רצית לשמוע את התוכנית שלי, לא? הקול היפה שלך עוד יגרום לי לאבד ריכוז."
אני מנסה לא להביט בפניו במשך כמה רגעים. ממתי הוא מפלרטט איתי בצורה כל כך... ישירה? רגע- ממתי הוא מפלרטט איתי בכללי?
אני נאנחת. זה עדיין צפוי מצידו להגיד דבר שכזה. בכל זאת, לא שכחתי שזה ארתור. להגיד דברים כאלה לבחורות זה הטבע שלו.
לפחות לפי הסיפורים.
"המילים שלך הפסיקו להשפיע עליי ממזמן, ארתור. אולי תתחיל לדבר במקום לעצבן אותי?"
"אם זה רצונך," הוא חוזר להניח את ידו שהייתה על מותניי קרוב למפה, ואת ידו השניה מניח עליה.
"כרגע, אנחנו נמצאים פחות או יותר באיזור הזה," הוא מניח את אצבעו שמעוטרת בטבעת זהב על מקום מסוים במפה, שנראת קרובה מתמיד למדינת היעד של הספינה. "ואנחנו צריכים להגיע לפה." הוא מניח את ידו כמה סנטימטרים בודדים מהמקום שבו אצבעו הייתה לפני רגע. עיר הנמל דייפ.
"כן, זה דיי ברור." אני מהנהנת, אבל בכל זאת מביטה באצבעותיו בריכוז. אני חייבת להיות בפוקוס אם אני רוצה להבין מה תוכנית הפלישה שלו.
"והתוכנית שלי לאחר מכן? טוב, אני לא חושב שהיא שונה מהדרך בה תקפנו עד עכשיו. היא לא הזיקה, ואני חושב שהיא דרך דיי טובה בשביל לתקוף."
"דרך לא שונה מהדרך בה תקפתם עד עכשיו?" אני מביטה בו.
"אוי, שכחתי לרגע שאף פעם לא ראית אותנו בתקיפה מלאה. לפי התיכנון שלי, אנחנו הולכים להשתלט על עמדות הביטחון ואז לפרוץ את הגבול ולהיכנס לתוך גבולות צרפת. אני מניח שתבוא תגבורת עד אז- הרי ייקחו לנו כמה ימים טובים להצליח להשתלט על הכל. ובכל זאת- נצליח להרוג כל מי שיעמוד בדרכינו."
הוא נשמע כל כך בטוח בעצמו, שכמעט מכאיב לי להרוס לו את התוכניות. יש לו כל כך הרבה חורים בתוכנית...
מצד אחד, אני מפחדת שהוא לא יסכים לה. אני מפחדת שהוא ישלול כל אפשרות שאני רק מעלה ויהיה כל כך שקוע בעצמו ובתוכנית שלו שהוא לא ייתן לי אפילו לנסות.
אולי גם התוכנית שלי לא מושלמת, אבל אני בטוחה שאם נשב ביחד נוכל להבין מה אנחנו רוצים לעשות, ואיך להוציא את דרך התקיפה לכך שתהיה הכי טובה ושנוכל להציל את כולם.
טוב, אולי לא כולם. אבל את רובם. כמה שיותר, ככה יותר טוב.
"אפשר להביע דעה בנוגע לתוכנית?" אני שואלת לבסוף, אולי טיפה בחשש.
"כמובן, אהובה. הרי לשם מה את פה?"
"בשביל לשבת לך על הברכיים ולהתאפק לא לתת לך מכות?"
הוא צוחק, והצחוק הזה מהדהד בכל רחבי חדר המפות. "אולי. אבל דעתך אולי יכולה להועיל בצורה כזו או אחרת."
אני מגלגלת את עיניי. "תקשיב. כפי שכבר הזכרת מקודם, אף פעם לא ראיתי אתכם בתקיפה מלאה. אבל לפי מה שראיתי, לפני כמה חודשים, התוכנית שלך לא הייתה... הכי מוצלחת בעולם. אולי אתה לא יודע, אולי כי לא סיפרתי. אבל זה לא משנה. כשהגעתם למושבה, ראיתי את הספינה מרחוק והיה לי מספיק זמן בשביל להזהיר את כולם ולפנות לקרב. אם אנחנו רוצים לנצח את הצרפתים, אני צריכים להיות שקטים ולנסות להפתיע אותם לפני שנתקוף. גם אין לנו מספיק זמן בשביל להשתלט על כל מוקדי הביטחון של האיזור. זה יבזבז זמן ויגזול חיים של אנשי צוות בלי סיבה."
אני מעיפה עליו מבט, רק בשביל לבדוק את הבעת הפנים שלו. כמו כמעט תמיד, היא לא אומרת לי כלום. זה תמיד ככה כשאני צריכה לדעת איך הוא מרגיש.
"תמשיכי."
הלב שלי דופק טיפה יותר מהר, ואני צריכה להתמקם על הברכיים של ארתור בשביל לא ליפול. "אני מסכימה איתך שאנחנו צריכים לעגון בדייפ. זאת עיר נמל חשובה, ואין לנו ברירה מלבד לשוט לשם. זה קרוב ויעיל, ואם נגיע לשם נוכל להגיע לפריז תוך כמה זמן, אם תרצה להגיע לשם. אני לא יודעת מה התוכניות שלך לאחר המלחמה. אבל אני יודעת שאם אנחנו רוצים לשמור על חיי הצוות שלנו ולהחזיר אותם בבטחה לספינה, אנחנו צריכים לחשוב על דרך אחרת. ולמעשה, תהיתי אם תוכל--"
באותו הרגע, הדלת נפתחת בחבטה. שנינו מסיטים את מבטינו באותו הזמן, ופוגשים בברנרד.
הוא עומד בפתח הדלת, מזיע ומתנשף, כרס הבירה שלו זזה בכל נשימה.
"ק-קפטן-- אליזבת'." הוא מתחיל לומר, עד שמבטו נתקע בשלי. "לא ידעתי שהקפטן שלנו הפך לכיסא."
כשאני נזכרת, אני ממהרת לקום מברכיו של ארתור. שיט, עכשיו יש עדים.
ארתור מכחכך בגרונו, קם ממקומו. "אני אמרתי לה לשבת על ברכיי. ודרך אגב, לדפוק בדלת היה יכול להיות נחמד במקרה זה, ברנרד."
ברנרד היה מופתע בדיוק כמוני כששמע את הנימה העוקצנית שבקולו, אבל יותר מהעובדה שהוא צידד בי בצורה שכזאת.
"כן... כ-כמובן, קפטן." הוא אומר, אבל נועץ בי מבט כועס. זה לא חדש שהבחור לא מחבב אותי, אבל... אוקיי. שיהיה.
"מה רצונך?"
"רציתי להודיע לך שחדר האימונים הפרטי שלך מוכן, בדיוק כמו שביקשת. מלחים התחילו להתאמן בחדר האימונים שלהם, אז אם תרצה תוכל ללכת לבקר אותם ואז להתאמן בעצמך. אתה זקוק לזה, קפטן. אנחנו לא רוצים להגיע למצב שבו לא תהיה מאומן מספיק. יוכלו לקרות מקרים מצערים..." הוא מוחה את מצחו בעזרת מטפחת שהייתה בכיסו. "אבל אני מוכן לאמן אותך. בדיוק כמו שהיינו ילדים. אה, ארתור? נחזור לזמנים ההם?"
רגע, הוא וברנרד מכירים מאז שארתור היה ילד?
זה מוזר.
למרות שברנרד מבוגר מארתור בכמה עשרות שנים טובות, הוא עדיין מעריץ אותו- כמעט מתנהג כאילו הוא הכלבלב הקטן שלו שרק מחכה לפקודה.
המבט שבעיניו של ארתור מתקרר. עינו החומה מתכווצת מעט, ואז חוזרת להרגלה. כנראה זה קשור לשיחה שהייתה לנו כמה זמן מוקדם יותר.
"לא צריך, ברנרד. אני בדיוק הולך להתאמן עם אליזבת', אז נדחה את החזרת הזמן לאחור בפעם אחרת. נכון, לאב?"
הוא מביט בי, ואני ממצמצת בפליאה כמה פעמים. "אה... כן. בטח. אנחנו הולכים להתאמן."
הוא קד. "כרצונך, קפטן. רק נקווה שלא תשתוללו יותר מידי."
לפני שאני מספיקה להבין את כוונתו, הוא נעלם.
"קדימה, לאב. שנלך?"
YOU ARE READING
בושם צרפתי
Roman pour Adolescentsזכה בוואטיז 2016! #מקום שני בספרות נוער (2/4/2017) אליזבת׳, נערה בת שמונה עשרה מהמושבת של אמריקה, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה לאחר שנחטפת על ידי ספינה של פיראטים אנגליים. היא לא יודעת למה, ולמען האמת לא כל כך אכפת לה- הרצונות היחדים שלה הם לחזור...
