בושם צרפתי

פרק 20

זמן מה לאחר שהתעוררתי, אחרי שהתארגנתי וכמובן שאכלתי אוכל ש... טוב, הריח כמו... משהו שלא מריח טוב, החלטתי לערוך סיור מהיר ברחבי הספינה לפני שאלך לבקר את ג'ייק בבר ואמשיך עם השיחות האישיות שלי עם המלחים.
אז זה מה שאני עושה.
בריזה נעימה נושבת על פניי, וזה ממש מרגיש כמו רוח של אמצע ינואר, מה שאומר שאני נמצאת כמעט חודשיים שלמים כאן.
המים רגועים וכחולים ויפהפיים כתמיד, והגלים מטלטלים את הספינה בעדינות שכמעט לא מורגשת. כמה מלחים עומדים בחבורה ומתלחששים בינם לבין עצמם על דברים שאני די בטוחה שאני לא רוצה לדעת או להבין.
כשאני מתרחקת מהם, אני מבחינה בחתיכת דף נייר מוזרה שמושכת את זווית עיניי. אני מתקרבת לעבר הדף, ורוכנת לעברו בשביל לקרוא מה כתוב באותיות המסולסלות והמעוגלות והיפות להפליא, בכתב ברור וקריא. אני קוראת את הדברים האלו בקול חלש יחסית:

"ביום חמישי, מחר, הארבעה עשר בינואר, ימלאו לקפטן האהוב והמוערך שלנו--"

בחלק הזה של המודעה אני בהחלט מרשה לעצמי לגחך. אהוב? מוערך? לא על ידי, ואני בטוחה שלא על ידי כמה וכמה אנשים פה בספינה.
אני מתארת לעצמי שבטח ברנרד אחראי לניסוח. ברנרד הוא כמו כלבלב המחמד של הקפטן, והוא מעריץ אותו כאילו הוא הבעלים שלו.

"--ארתור, עשרים שנות קיום. מסיבת חגיגות יום ההולדת תתרחש גם כן מחר, ביום חמישי, בדיוק בשעה חמש. לא דקה יותר ולא דקה פחות. המסיבה תתרחש באולם הנשפים שליד הבר, ההשתתפות הכרחית וחובת ההגעה חלה על כולם באופן שווה."

כמובן. כאילו שאבזבז את מעט הזמן הפנוי שעוד יש לי בחגיגות יום ההולדת של מישהו שהייתי מעדיפה שבגלל לא היה קיים בעולם הזה. או בכלל.
למה שאני אעשה את זה? אני הרי שונאת אותו. בערבים יש לי זמן חופשי, וזה בערך הזמן היחידי שבו אני עוד יכולה להתחמק ממנו. אז שלא אנצל את זה ואבוא למסיבת יום ההולדת שלו?  במיוחד אחרי המפגש הלא נעים שהיה לנו אתמול?
הוא היה מת. וזה עוד היום! למה הוא מודיע על דבר כזה מהיום להיום, הרי קבעתי לי פגישות עם אנשים. ואני לא אבטל אותם בגללו.

אני ממשיכה לקרוא. ואז, בסוף המודעה, אני מבחינה במשהו שכתוב בקטן; "גם בואך נחשב כחובה, אליזבת'."
אני תולשת את החתיכה הספציפית הזו במודעה וקורעת אותה לגזרים.
חוצפן! אני לא הולכת לבוא רק בגלל שהוא כתב שאני צריכה לבוא! אני לא ברנרד, ולא אף אחד מהמלחים, ואני לא חיית המחמד הקטנה והחמודה שלו. אולי כל שאר עובדי הספינה מפחדים ממנו עד כדי מוות ומוכרחים לעשות כל מה שהוא אומר, אבל אני לא באתי לפה מרצון, ואני לא אתקפל בגללו.
אני לא אלך לשם.
מתוך כעס טהור, אני מפזרת את חלק המודעה הקרועה על הרצפה ומחליטה לשנות כיוון. רציתי ללכת לבר, אבל אני יודעת בטח אראה את ארתור שם.
זה הדבר האחרון שאליו אני מייחלת כרגע, כי עדיף לנסות לא לפגוש בו מאשר לשמוע אותו מכריח אותי לבוא למסיבת יום ההולדת שלו. אם לא אראה אותו, אולי אפילו יהיה לי תירוץ להתחמק ואגיד שלא ראיתי את השלט הזה.
אם כבר ללכת לבר אז אני דיי בטוחה שאבקר שם מאוחר יותר היום, ואספר את כל מה שראיתי לג'ייק.
אני מתחילה להתקדם לעבר המסדרונות הארוכים שמובילים לעבר החדר שלי, שבוא אוכל להירגע.
אבל קודם כל...
יותר דחוף לי ללכת להתפנות.
עד כמה שזה יהיה מפתיע, למרות הזמן הלא מועט שבה אני נמצאת כאן, אני עדיין לא זוכרת היכן נמצא החדר המיועד לכך. ולכן, כמו תמיד, אני נוקטת באותה השיטה שבה השתמשתי ביום הראשון שהגעתי לפה; פותחת דלתות ומקווה שאחת מהן תהיה הנכונה.
אז זה מה שאני עושה.
אחרי שפתחתי כמה דלתות, ונמנעת לפתוח את דלת חדרו של ארתור למרות שאני עדיין חייבת להשיג את היומן שלו בין היתר. הוא עדיין מסקרן אותי בכל מקרה, ולא שכחתי ממנו אפילו לרגע.  כלומר, לאיזה קפטן של ספינת פיראטים שאמורה להיות חסרת רחמים יש יומן אישי עם ציורי ארנבים?
אני מנסה לנער את זה ממחשבתי. להתרכז, אליזבת, להתרכז! ארתור והארנבים שלו פחות חשובים מהרצון שלי להתפנות!
אני נעמדת מול הדלת הכמעט אחרונה. לפני שאני באה להיכנס, אני מתחילה ללכת ומרגישה שמשהו עוצר אותי.
כשאני מרימה את מבטי, אני נתקלת במבטו של האחד והיחיד, וטוב שכך, קפטן ארתור דאש וויליאמס.
אולי אני צריכה להתנצל על מה שאמרתי אתמול?
הוא נשען על משקוף הדלת, מביט בי מלמעלה במבט משועשע לחלוטין.
לא להתחרפן, לא להתחרפן, לא להתחרפן--
"הולכת לאן שהוא?" הטון שלו נשמע מתגרה, וממש בא לי להעיף לו בעיטה לפנים. אז אני מבינה שלא הולכת להיות התנצלות היום. לפחות לא מהצד שלי.
"לשירותים. זה לא ברור?" אני מגלגלת את עיניי.
"טוב לדעת." הוא מגחך לעצמו.
"אתה מתכוון לתת לי להיכנס פנימה?" אני מרימה את גבותיי, משלבת את ידיי בכעס מסוים.
"לא בזמן הקרוב. די נוח כאן, את יודעת."
"גוש הקקי מרגיש בנוח במקומו הטבעי." אני ממלמלת לעצמי לפני שאני מתחילה להתנהג בדרך הנכונה יותר והמועילה הרבה יותר- צעקות. "זוז כבר! אני צריכה להתפנות!" אני דוחפת אותו, רק בשביל שיבין את הרמז וייצא בשביל שאוכל לעבור.
"אני יודע שאני יפה כל כך שזה נורא לעמוד בפניי, אבל לדחוף אותי לתוך תא שירותים? למרות שאני בכלל לא מתנגד, אנחנו מכירים רק חודשיים בערך. את לא חושבת שאת לוקחת את כל עניין מערכת היחסים הזו קצת מהר מידי? חשבתי שבדיוק נכנסת לאחת."
"מערכת יחסים?! על מה אתה מדבר?!" אני כמעט צועקת, אך מחליטה להירגע אחרי כמה שניות. אני אמורה לא להתחפן. הוא ניזון מהכעס שלי, ולכן אני צריכה להירגע.
"מה?" הטון שלו נשמע משועשע.
"סלח לי על הטעות המצערת הזאת שגרמה לך לחשוב על הדברים הלא נכונים בעליל האלו שאמרת. אתה מבין, פשוט אני לא חושבת כל כך בהיגיון כי שלפוחית השתן שלי עומדת להתפוצץ." אני מדגישה את המילה האחרונה.
"זה לא משהו שנמצא מענייני. מצטער, לאב." הוא מחייך חיוך עקום.
אני לוקחת נשימה עמוקה, מביטה בו במבט מלא שנאה. הוא רוצה את השירותים? שישמור אותם לעצמו. אני כבר אסתדר.
אני סבה על עקביי, מתכוונת ללכת למקום אחר. יש תא שירותים אחד בחדר שלי, וחייב להיות לפחות עוד אחד בסביבה.
אה, כן. אולי אני לא אלך עכשיו, כי אני צריכה להגיד לו משהו בכל מקרה.
"אתה באמת חושב שאבוא למסיבה המטומטמת שלך? במיוחד כשהיא נערכת לכבודך?" אני נעצרת לבסוף, מסתובבת לעברו.
"כן." הוא אומר בפשטות, מושך בכתפיו. "חשבתי בתחלה אפילו לא לרשום את ההערה הזו, רק בגלל שאני יודע שאת לא רק צריכה לבוא, אלא גם רוצה לבוא."
"אני לא רוצה לבוא! אך הגעת למסקנה הזו מלכתחילה? אתה יודע שאני שונאת אותך!"
הוא צוחק צחוק שנשמע קצת מריר. "את לא שונאת אותי, לאב."
"אז אתה בהחלט טועה. אני שונאת אותך, ואמרתי לך את זה לא פעם ולא פעמיים, ואני אמשיך להגיד לך את זה עד שתפנים את המסר. אני שונאת אותך, ובגלל זה אני לא הולכת לבוא לנשף הזה, גם אם מלכת אנגליה תבוא ותתחנן שתרקוד איתה."
"לא היה לי רומן עם המלכה, אם זה מה שאת מנסה לרמוז." הוא מרים את גבותיו, משלב את ידיו וממשיך לבחון אותי עם החיוך העקום שלו.
"איכס. בכל מקרה, ממש, אבל ממש לא אכפת לי מרומני העבר שלך."
"את זאת שאמרה שאני זקוק לבת זוג לפני ממש כמה שעות, לא?"
אני מגלגלת את עיניי. "מתי תלמד לשתוק?"
"אף פעם." הוא מחייך חיוך חושף שיניים, ואני תוהה מה קרה לו מאתמול להיום. הוא אתמול היה עוד מדוכדך, והיום פשוט... "בכל מקרה, את באה לנשף היום. לא משנה מה בדיוק את הולכת להגיד."
"אני לא. זה שאתה הקפטן של הספינה המתקלפת הזו לא אומר שאתה יכול להחליט על כולם, זה שאתה הקפטן של הספינה לא אומר שאתה יכול להחליט עליי." אני מדגישה את ההברות של המילה האחרונה.
"מצטער להודיע לך, אבל דווקא כן. את בספינה שלי, את צריכה להקשיב לי, ובטח ובטח להקשיב לחוקים שלי."
"אני לא בספינה שלך מרצון." אני אומרת את המובן מאליו.
"אבל את עדיין כאן, נכון?"
אני מגלגלת את עיניי. "אני מניחה?"
"אז נהדר. אני שמח שהגענו בסופו של דבר להסכמה."
"לא הגענו לשום דבר! אני לא הולכת להגיע למסיבה הזאת, גם אם זה תלוי בחיים או מוות!"
הוא מחייך ומסדר את כובעו הרחב על שערו, פונה ללכת, כאילו בכלל לא אמרתי שום דבר במהלך השיחה הזו. "רק אל תשכחי לשמור את הריקוד האחרון בשבילי, לאב."

היי כולם, נחשו למי עלתה מוטיבציה לסיפור הזה??? לי!
למי שמצביע ועוקב וכאלה... אני רוצה להודות על כל האהבה והתמיכה שאני מקבלת מכם. זה נהדר שמישהו אוהב ומעריך את העבודה הקשה (הבכי, הדמעות, האצבעות הכואבות מהקלדה...) שאני עושה בשביל להוציא את הסיפורים האלו ולגרום לכם להסתקרן וליהנות כל פעם מחדש. אני מקווה.
אוהבת מלאא! <3